דו"ח האו"ם על "רצח עם" בעזה מסתמך על שקר עיתונאי מגוחך אודות הרוגים אזרחים

מאת אדם לביק

אם היינו חיים בסביבה תקשורתית בריאה יותר, בה עיתונאים היו בעלי כושר הבחנה בין דמוקרטיה לא מושלמת לבין קבוצת טרור אנטישמית, הסיפור המדובר ביותר בימינו היה סירובו של חמאס להיכנע כמעט שנתיים לאחר שפתח במלחמת תוקפנות בלתי מוצדקת, ובכך הקריב למעשה המוני אזרחים פלסטינים על מזבח האידיאולוגיה הפנאטית שלו.

במקום זאת, צרכני החדשות ברחבי העולם עדיין מופגזים בגרסאות שונות של נרטיב התגובה הבלתי מידתית לכאורה של ישראל לרצח ההמוני, האונס, העינויים והשחתת גופות של גברים, נשים וילדים בעוטף עזה בשבעה באוקטובר – מסגור שנוצר תוך ימים ספורים מהטבח האנטישמי. למעט כמה יוצאים בולטים מן הכלל, התקשורת הבינלאומית החליטה במהרה שחמאס לא יהיה הסיפור המרכזי. זאת מכיוון שבחינת החלטותיהם של מבצעי הפוגרום תדרוש משהו שחסר בתרבות התקשורת המונוליתית של ימינו – התבוננות עצמית ויכולת לשקול מחדש אמונות מושרשות לאור ראיות חדשות.

תומכי הפלסטינים, כתב שני מור בתחילת המלחמה, מחויבים לעמדה ש"שום פעולה פלסטינית אינה קשורה לעולם לתוצאה פלסטינית". ההתקפה המזוויעה של חמאס, הוא סיכם, "מהווה איום על השקפה זו", ובמקום לעורר "נסיגה מהמטרה בשמה בוצעו הפעולות", הם פתרו את הדיסוננס הקוגניטיבי על ידי "הגברת הרשעות הדמיונית של ישראל".

מאז השבעה באוקטובר, חמאס חמק על פי רוב מעין התקשורת העולמית: האסטרטגיה האכזרית והבלתי חוקית של שימוש במגינים אנושיים זכתה להתעלמות או הוצגה כ"טענה ישראלית" גרידא. העינויים וההרג של מתנגדים פלסטינים הועלמו. ההקשר החשוב של האמנה הרצחנית של הארגון, והאידיאולוגיה האנטישמית שלו המבקשת את חיסול היהודים, נשכחו באופן דומה על ידי רוב כלי התקשורת.

במקום זאת, הסיפור היחיד שראוי לספר, לדעתם, הוא רשעותה לכאורה של מדינת ישראל.

הדוגמה האחרונה למסגור צר אופקים ומעוות זה התרחשה ב-16 בספטמבר, כאשר כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בבריטניה (ולא רק בבריטניה, כמובן) קידמו ללא ביקורת את האישומים בג'נוסייד הכלולים בדו"ח החדש של שלושה נציבים חסרי אמינות לחלוטין, נאווי פילאי, מילון קותארי וכריס סידוטי, מטעם ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) בנושא השטח הפלסטיני הכבוש וישראל. מן הראוי לציין להזכיר כי המדינות החברות במועצת זכויות האדם של האו"ם הן קובה, קטאר, סין, סודן, אלג'יריה, בוליביה, כווית, בורונדי, וייטנאם, קירגיזסטן, בנגלדש וקונגו.

גם פה בישראל, עיתון 'הארץ' לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות להכפיש את ישראל. הכתבה אודות הדו"ח שמאשים את ישראל בג'נוסייד, מאת ניר חסון וליזה רוזובסקי, מדקלמת את טענותיו בפירוט ומצטטת בהרחבה את האשמותיהם של חברי ועדת החקירה. כל זאת ללא בדל של ביקורת או חקירה עיתונאית, בהתאם לדרכו העיתונאית של ניר חסון לאורך המלחמה.

מאחר שכל המאמרים המקושרים לעיל התעלמו מההפרכה המפורטת של ארגון UN Watch, שפורסמה יחד עם הדו"ח, וחלקם תיארו את פילאי, קותארי וסידוטי כ"מומחים" מבלי לספק רקע על האידיאולוגיות, הדעות וההטיות שלהם, קהל צרכני החדשות לא מסוגלים להבין את חוסר הרצינות ואת אופיו התעמולתי של הדו"ח. הם לא יודעים, למשל, שהמילה "חמאס" אינה מופיעה בדו"ח הוועדה עד לפסקה ה-32, וכי הפלישה של ארגון הטרור לישראל מוצגת כמתקפה ישראלית על עזה.

יתר על כן, 250 החטופים שנחטפו על ידי חמאס נמחקו, כאשר האזכור היחיד בכל המסמך של מי שנחטפו, עונו והורעבו בצינוקי חמאס מופיע רק כשמצטטים טענות ישראליות.

בנוסף, האונס השיטתי של נשים ישראליות על ידי חמאס, ככלי מלחמה, נעדר לחלוטין מדו"ח הוועדה.

כמו כן, כפי שכתב ג'ון ספנסר, המנהל הבכיר של המכון לחקר לוחמה אורבנית, הדו"ח אינו מכיר כלל ב"צעדים ההומניטריים חסרי התקדים שישראל נקטה במהלך הלחימה בחמאס". ישראל, הוא מציין, "סייעה בהעברת למעלה משני מיליון טונות של סיוע לעזה… סיפקה יותר משני מיליון חיסונים, סיפקה 14 מיליון ליטר מים ביום, שמרה על זרימת החשמל למתקני התפלה, תמכה בבתי חולים והעבירה חולים לטיפול רפואי". "שום צבא אחר בהיסטוריה", הוא מוסיף, "לא ניהל מלחמה תוך כדי מתן רמה כזו של סיוע לאוכלוסייה האזרחית של האויב".

ספנסר סיכם שהוועדה "מוחקת עובדות אלה מפני שהן מערערות את הטענה לכוונת ג'נוסייד".

דו"ח ועדת החקירה ממחזר גם טענות שהופרכו לגבי שיעור ההרוגים האזרחים בעזה – שקר שנועד לחזק את האשמת ישראל בג'נוסייד:

הוועדה מציינת בדאגה דיווח שמוצא כי נכון למאי 2025, גורמי מודיעין ישראליים רשמו 8,900 לוחמים מחמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בעזה כמתים או ככל הנראה מתים. בהתחשב בכך שבנקודה זו, 53,000 פלסטינים נהרגו ממתקפות ישראליות, המשמעות היא ש-83 אחוזים מאלה שנהרגו בעזה היו אזרחים.

באופן לא מפתיע בכלל, הכתבה בעיתון 'הארץ', מאת ניר חסון וליזה רוזובסקי, מצטטת כתוכי את הממצא הזה בדו"ח כמות שהוא, על אף היותו מופרך להפליא, כפי שנראה בהמשך:

הוועדה גם מצטטת את התחקיר שפורסם לפני כשלושה שבועות בגרדיאן לפיו 83% מהמתים בעזה הם אזרחים שלא קשורים ללחימה.

הטענה בדו"ח האו"ם מקשרת לכתבה של העיתון הבריטי ה'גרדיאן', שכפי שהראינו לאחרונה פה ב'פרספקטיבה', הוא באמת מגוחך.

הכתבה ב'גרדיאן' מה-21 באוגוסט, שתוארה כ"חקירה משותפת של הגרדיאן, המגזין הישראלי-פלסטיני +972 מגזין והפרסום בעברית 'שיחה מקומית'", נכתבה על ידי אמה גרהם-הריסון, הכתבת הראשית של ה'גרדיאן' למזרח התיכון, ויובל אברהם ממגזין +972.

הטענה בכותרת, שהובלטה בשער בגרסאות המודפסת והמקוונת של העיתון, קובעת כי "נתונים ישראליים מראים ש-83% מההרוגים במלחמה בעזה הם אזרחים", והיא מבוססת על הטקסט בפסקאות הפתיחה:

נתונים ממאגר מודיעין צבאי ישראלי מסווג מצביעים על כך שחמישה מתוך שישה פלסטינים שנהרגו על ידי כוחות ישראליים בעזה היו אזרחים, שיעור טבח קיצוני בעל מקבילות מעטות במלחמות בעשורים האחרונים.

נכון לחודש מאי, 19 חודשים לאחר תחילת המלחמה, גורמי מודיעין ישראליים רשמו 8,900 לוחמים מזוהים מחמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני כמתים או "ככל הנראה מתים".

באותו משך זמן, 53,000 פלסטינים נהרגו ממתקפות ישראליות, לפי רשויות הבריאות בעזה, ספירה שכללה לוחמים ואזרחים. לוחמים ששמם מופיע במאגר המודיעין הצבאי הישראלי היוו רק 17% מהסך הכולל, מה שמצביע על כך ש-83% מההרוגים היו אזרחים.

נראה כי היחס בין אזרחים ללוחמים בקרב ההרוגים הוא גבוה ביותר עבור לוחמה מודרנית, אפילו בהשוואה לסכסוכים הידועים לשמצה בהרג חסר אבחנה, כולל מלחמות האזרחים בסוריה ובסודן.

ה"חקירה", המלאה בתרשימים ואמצעים חזותיים אחרים שכביכול ממחישים כי "היחס בין אזרחים ללוחמים בקרב ההרוגים" הוא אחד מ"הגרועים בלוחמה המודרנית", מבוססת על חישוב מגוחך: הטענה ש-8,900 השמות הרשומים של מחבלים שנהרגו מייצגים בהכרח את כל מקרי המוות של מחבלים. כך, על ידי הפחתת 8,900 מספירת משרד הבריאות של חמאס בחודש מאי, שהייתה 53,000, הכתבה גורסת, אנו למדים שהיחס של אזרחים שנהרגו על ידי ישראל עומד על 83%.

עם זאת, בהתבסס על מה שהכתבים עצמם כותבים באותה כתבה, הנתון של 8,900 מייצג רק את המחבלים שנהרגו ששמותיהם ידועים לצה"ל – ולא את המספר הכולל של המחבלים שנהרגו מאז ה-7 באוקטובר 2023.

במילים אחרות, הלוגיקה שלהם תלויה בהנחה המוזרה שאם פלסטיני שנהרג בעזה אינו מסומן בשמו כמת ברשימה מסוימת של צה"ל של מחבלים מזוהים שנהרגו, אזי הוא בהכרח אזרח. ה'גרדיאן' מתעלם מהעובדה שאלפי לוחמים אחרים מחמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וקבוצות חמושות אחרות, בעיקר בדרגות נמוכות יותר, שלא זוהו בשמותיהם על ידי צה"ל, נהרגו גם הם.

ראוי לציין שה'גרדיאן' השמיט פסקה מרכזית מגרסת הסיפור של מגזין +972, שמספרת בדיוק את הנקודה הזו:

מקורות המודיעין הסבירו כי המספר הכולל של לוחמים שנהרגו הוא ככל הנראה גבוה יותר מהמספר הרשום במאגר הפנימי, מאחר שהוא אינו כולל פעילי חמאס או הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שנהרגו אך לא זוהו בשמם, תושבי עזה שהשתתפו בלחימה אך לא היו חברים רשמיים של חמאס או הג'יהאד האסלאמי…

הגרסה של ה'גרדיאן', לעומת זאת, פרסמה גרסה מקוצרת של המידע החיוני הזה, לפיה "המודיעין הצבאי הישראלי אינו מודע לכל מקרי המוות של לוחמים או לכל המגויסים החדשים". עם זאת, אפילו 14 המילים הללו חושפות הודאה מובנת מאליה שמערערת את כל הנחת היסוד של הכותרת הדרמטית.

העיתון גם השמיט מידע זמין לציבור שסותר את המסקנה שלו, כגון דיווחים לפיהם כ-22,000 מחבלים בעזה נהרגו עד כה. בהתחשב בכך שמשרד הבריאות של עזה, המנוהל על ידי חמאס, מציין כי סך כל ההרוגים עומד על 62,000, הדבר ממקם את יחס ההרוגים האזרחים ללוחמים בכ-2 ל-1. יחס זה, על פי הדיווחים, מייצג שיעור נפגעים אזרחיים נמוך באופן חסר תקדים עבור לחימה עירונית צפופה כזו.

מעניין לציין כי אפילו נתוני ההרוגים המפורטים של משרד הבריאות של חמאס מראים שרוב ההרוגים היו גברים בגילאי לחימה.

בעוד שהשקר של ה'גרדיאן' בנוגע להרוגים האזרחים מהווה מקרה בוחן כיצד להציג תעמולה זולה כ"עיתונאות חוקרת", דו"ח וועדת האו"ם על "ג'נוסייד" שמצטט את הדיסאינפורמציה של העיתון מייצג, בפרפראזה על ספנסר, את הצגת התעמולה הזו "בשפה של חוק", וכן "מתקפה רחבה יותר על חשיבה ביקורתית".

גרסה קודמת של המאמר הופיעה לראשונה באנגלית באתר CAMERA-UK.