'הארץ' מציג: אלה הן הספירות של ההרוגים הפלסטינים בעזה, המקור של כולן הוא החמאס

ד"ר מאיה רוזנפלד היא מרצה באוניברסיטה העברית, אשר "חוקרת את החברה והפוליטיקה הפלסטיניות בשטחים הכבושים ובארצות הפזורה". יש לה רזומה ארוך של ביקורת קשה נגד מדינת ישראל ומדיניותה כלפי הפלסטינים. לאחרונה, היא פרסמה ב'הארץ' מאמר ארוך למדי שמסכם (ומקבל ללא עוררין) את כל הטענות הפלסטיניות נגד ישראל בעניין ההרוגים הפלסטינים במלחמה.

המאמר הזה מהווה הזדמנות טובה לעבור על הטענות הללו – ולראות עד כמה מוצק הבסיס עליו הן נשענות.

נשים וילדים שנהרגו בעזה – האם נתוני חמאס אמינים?

הפלסטינים סופרים את החללים ואת הפצועים ברצועת עזה בכמה ספִירות. הספירה הראשונה הגדולה, הכללית, מונה את החללים שנהרגו ואותרו מאז 7 באוקטובר 2023, ומניינם נכון לצהרי 15 בספטמבר 2025 היה 64,905. הספירה הזו מתחלקת לספירות משנה לפי גיל ומגדר: ילדים, נשים, זקנים, גברים צעירים וגברים במיטב שנותיהם.

רוזנפלד מדברת, כמובן, על נתוני ההרוגים המפורסמים על ידי משרד הבריאות של חמאס בעזה מתחילת המלחמה. למרבה הצער, כשהיא כותבת על חלוקת המספרים לגברים, נשים, ילדים וכו', היא אינה מציינת שישנן סיבות מצוינות לפקפק באמינות שלה – אפילו מעבר לאינטרס הברור והפשוט של חמאס לנפח את מספרי הילדים והנשים שנהרגו על ידי צה"ל.

נציג כאן בקצרה כמה מהמומחים שבחנו את נתוני ההרוגים של חמאס ומצאו כי הם בעייתיים, בלשון המעטה:

• פרופ' אברהם ויינר מאוניברסיטת פנסילבניה מצא כי אנומליות סטטיסטיות חשודות במיוחד בנתונים – למשל, היעדר מתאם ססטיסטי בין מספר הנשים למספר הילדים שנהרגים מדי יום, ומתאם שלילי בין מספר הנשים ההרוגות לגברים ההרוגים (בשני המקרים היינו מצפים למתאם חיובי). לפי ויינר מדובר בממצאים "חסרי היגיון".
• ניתוח של 'מכון וושינגטון' האמריקני ציין כי נתוני האבידות לאורך המלחמה מקורם ברישומי בתי חולים ו"דיווחים תקשורתיים" עלומים שלא ניתן לבדוק או לאמת. בין שני סוגי המקורות שורר פער ענק: לפי רישומי בתי החולים ברצועה, החלוקה הדמוגרפית של ההרוגים הינה: 51.7% גברים; 33.3% נשים; ו- 15% ילדים. לעומת זאת, בקרב ההרוגים שמקורם הוא "דיווחי התקשורת", רק 8.4% הם גברים; 28.7% הן נשים; ושיעור עצום של 62.9% הוא ילדים. דרך אחת להסביר את הפער היא מניפולציה מכוונת שנועדה להטות את הנתונים.
• מחקר של מכון הנרי ג'קסון הבריטי מדצמבר 2024 מצא כשלים רבים נוספים בנתונים: "משרד הבריאות, הפועל תחת חמאס, ניפח באופן שיטתי את מניין ההרוגים בכך שלא הבחין בין אזרחים ללוחמים, ניפח את מקרי המוות בקרב נשים וילדים, ואף כלל בנתונים אנשים שמתו לפני תחילת המלחמה"
• מחקר נוסף של הנרי ג'קסון מאפריל 2025 מאשים את משרד התקשורת הממשלתי של חמאס בעיוות הנתונים, וקובע כי הוא "עסק בבירור בדיסאינפורמציה כדי להוכיח את הנרטיב של חמאס בזמן מלחמה, שהמוטיב המרכזי בו הוא שצה"ל מבצע במכוון זוועות מלחמה".

ישראל טובחת במבקשי סיוע?

נמשיך לטענותיה הבאות של רוזנפלד. היא מאשימה את ישראל בטבח המוני באזרחים תמימים המבקשים מעט מזון:

הספירה השלישית היא של "חללי פת הלחם", או "הממתינים לסיוע", שהחלה ב–27.5, יום פתיחת נקודות חלוקת המזון של GHF שבשליטת הצבא הישראלי. עד 15.9 נורו למוות 2,497 בני אדם ונפצעו 18,182 בדרכם לקבל פת לחם או בשובם.

אכן, מאז שנפתחו מרכזי הסיוע של GHF בעזה נתקלנו בדיווחים כמעט יומיומיים על מבקשי סיוע שנהרגים ונפצעים בהמוניהם בקרבת אותם מרכזים על ידי חיילי צה"ל. עם זאת, כמה פרטים חסרים: למשל, שהמקור לכל סיפורי הטבח האלה הוא רשויות חמאס בעזה; שלחמאס יש אינטרס מובהק לתקוף את מרכזי הסיוע, שהפעלתם גוזלת ממנו מקור הכנסה חשוב; ושלכל סיפורי הטבח אין כל הוכחה.

הנקודה האחרונה היא חשובה במיוחד: רצועת עזה מלאה בטלפונים ומצלמות, ומדי יום יוצאים ממנה סרטוני וידאו קשים לצפייה, כולל של התקפות אוויריות של צה"ל והפגיעה האגבית באזרחים. למרות זאת, במשך חודשים של דיווחים על מעשי טבח המוניים ועקביים שמבצעים חיילי צה"ל במבקשי סיוע, לא יצא ולו סרטון אחד שמוכיח זאת.

במקרים ספציפיים בעבר, כאשר כלי תקשורת דיווחו על מעשי "טבח במבקשי פת לחם" כעובדה מוגמרת – הם תיקנו את הדיווח לאחר שפנינו אליהם, כך שיציין כי מדובר בטענה של הרשויות בעזה או של עדים. אך כשמקבלים את טענות החמאס כאמת, ולא דורשים כל ראייה להן – התוצאה היא טענתה של רוזנפלד אודות 2,500 פלסטינים תמימים שנרצחו במרכזי הסיוע.

הטענות על רעב המוני בעזה

רוזנפלד לא מחמיצה הזדמנות להאשים את ישראל בגרימה מכוונת של רעב המוני, ובפלסטינים שמתים מרעב:

ספירת חללי ההרעבה — אלה שמתו כתוצאה מתת־תזונה חמורה ומהמחלות הנלוות לה. זו מתחלקת לשתי ספירות משנה: ילדים ומבוגרים. ב–15 בספטמבר מספרם הכולל היה 422: 145 ילדים ו–277 בוגרים.

ובהמשך:

ההרג נמשך ואף הוגבר … אחרי שמומחי רעב מטעם האו"ם הכריזו על רעב המוני בעזה (22.8) לפי סולם IPC.

ושוב, חסרה הבהרה שהמקור לנתוני המתים מתת-תזונה הוא ממשלת חמאס – שמפרסמת את המספרים באופן יומיומי ללא פרטים כלשהם על המתים (גם לא את שמותיהם).

בנוסף, דו"ח ה-IPC שהכריז על רעב המוני בעזה רווי בקשיים ועיוותים: ה-IPC הוריד את סף התת-תזונה מ-30% ל-15%, השתמש במדדים פחות אמינים כמו היקף זרוע עליונה, התעלם ממסדי נתונים שאינם מתאימים לתוצאה שנקבעה מראש, ונשען על נתונים בלתי ניתנים לאימות ממקורות הקשורים לחמאס.

הרג עיתונאים

כותבת רוזנפלד:
וישנן גם ספירות "מיוחדות", שסופרות את חללי כוחות החילוץ ושירותי הרפואה, העיתונות והתקשורת, וארגוני הסיוע ההומניטרי… מניין העיתונאים ואנשי צוותי התקשורת נאמד ב–247.

על "הרג העיתונאים בעזה כתב לאחרונה העיתונאי ג'יימס קירצ'יק ב'וול סטריט ג'ורנל':

מתוך 192 העיתונאים לכאורה ברשימת הוועדה להגנת עיתונאים, 26 הועסקו או עבדו כפרילנסרים עבור טלוויזיית אל-אקצא, אותה הוועדה מתארת בנדיבות כ'מזוהה עם חמאס'. תשעה עשר הועסקו על ידי אל-קודס אל-יום, שלפי מחלקת המדינה האמריקאית "מנוהל על ידי הג'יהאד האסלאמי", ושבעה עבדו עבור פלסטין טודיי, אותה הוועדה עצמה מכנה "פרו-ג'יהאד אסלאמי". שישה עבדו עבור אל-מיאדין או אל-מנאר, הראשונה מזוהה עם והשנייה בבעלות חיזבאללה, ועוד 23 עבדו עבור כלי תקשורת המקושרים לארגוני טרור, החל מחמאס והחזית העממית לשחרור פלסטין ועד החות'ים. מבלי לספור את אלה שצה"ל האשים בהיותם מחבלים בעצמם – כולל שריף – כמעט מחצית מהאנשים ברשימת הוועדה עבדו עבור כלי תקשורת בבעלות או מזוהים עם ארגוני טרור.

…

רוב העיתונאים שמתו בעזה היו, לפי הוועדה להגנת עיתונאים, ב"משימה מסוכנת" – המוות היה סיכון שלקחו על עצמם תוך כדי עבודה באזור מלחמה.

אך הוועדה טוענת כי 24 מתוך 192 העיתונאים ברשימה נרצחו למעשה על ידי ישראל.

רוב העיתונאים שנטען כי נרצחו עבדו עבור כלי תקשורת המזוהים עם ארגוני טרור או היו, לפי ישראל, מחבלים בעצמם. הוועדה כינתה "נרצח" את אחמד מנסור, למשל, אותו תיארה כ"עורך בסוכנות החדשות פלסטין טודיי התומכת בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". באופן דומה, איימן אל-גדי היה "מפעיל מצלמה עבור טלוויזיית אל-קודס אל-יום, ערוץ המזוהה עם ארגון הג'יהאד האסלאמי", כך מודה הוועדה להגנת עיתונאים. ישראל האשימה את איסמאעיל אל-גול, כתב של אל-ג'זירה, בהשתתפות במתקפת ה-7 באוקטובר והרגה אותו בתקיפה אווירית ממוקדת ביולי 2024. אל-ג'זירה הכחישה כי אל-גול היה חבר בחמאס.

מה שרוב האנשים הפלסטינים הללו עשו לא היה עיתונות, וטענה כזו מחללת את כבודם של העיתונאים האמיתיים שמסכנים ולעיתים מאבדים את חייהם במאמץ להביא לנו את האמת.

הרג עובדי סיוע

בנוסף, רוזנפלד מאשימה את ישראל בהרג מכוון של עובדי סיוע של האו"ם:

מספר ההרוגים מקרב עובדי ארגוני הסיוע של האו"ם ושל ארגונים לא ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים הוא 540

ניתוח מעניין אודות עובדי סוכנות האו"ם אונר"א שנהרגו במלחמה בוצע על ידי אנליסט הנתונים מארק זלוצ'ין ופורסם ב'טלגרף' הבריטי. הנתון הבולט ביותר הוא ש-62% מעובדי אונר"א שנהרגו בעזה הם גברים. זאת למרות שגברים מהווים 41% בלבד מכלל עובדי הסוכנות בעזה. למעשה, הסיכוי של גבר עובד אונר"א להיהרג ע"י צה"ל הוא יותר מכפול מסיכוייה של אישה. נראה שאכן עובדי אונר"א רבים לחמו בשורות החמאס, וכך היה להם סיכוי גבוה יותר להיהרג.

כשהם נהרגים, רשויות חמאס אינן מדווחות שמדובר במחבלים; וכך יכולה ד"ר רוזנפלד לספר לקוראי 'הארץ' על מותם של עובדי סיוע תמימים של האו"ם.

האם בעזה נהרגו אזרחים רבים בפעולות צה"ל כנזק היקפי? כמובן. אך עובדה זו לבדה לא מצדיקה את ההישענות האובססיבית על הנתונים המפורסמים על ידי חמאס.

לסיכום, מאיה רוזנפלד ביקשה לכתוב כתב אישום נגד ישראל על ממדי ההרג בעזה, ונגד נטייתם של הישראלים להתעלם ולהכחיש את פשעיהם. המאמר שהיא כתבה לבסוף הוא דוגמא נאה לאופן בו שונאי ישראל יטפלו עליה כל אשמה, ולעזאזל העובדות.