המזרח התיכון המדומיין של ה'ניו יורק טיימס': כשאיראן נעלמת והסכמי אברהם הופכים לאיום

ב-8 ביוני 2026, בעלת הטור ב'ניו יורק טיימס' מייגן סטאק פרסמה מאמר תחת הכותרת "ההתפשטות הישראלית מטלטלת את המזרח התיכון". סטאק מותחת ביקורת חריפה על מדיניות ישראל בנוגע לפלסטינים ולמזרח התיכון בכלל, וכן על יחסי ארצות הברית וישראל. באופן ספציפי, היא מתמקדת במה שהיא מכנה "התפשטות ישראלית והפגנת כוח במזרח התיכון".

הבעיה במאמר של סטאק אינה הביקורת על ישראל. הבעיה היא שסטאק מפגינה חוסר הבנה כה עמוק של הגיאופוליטיקה, השחקנים וההיסטוריה האזורית, עד שהשקפתה על המזרח התיכון מובילה את הקוראים למציאות חלופית והפוכה. באופן ספציפי, היא מציגה את ישראל כשחקן ה"התפשטותי" היחיד באזור, תוך התעלמות מהשאיפות האיראניות. הבנתה הלקויה של סטאק את האזור מונעת מקוראי ה'טיימס' הבנה הולמת של המלחמה האחרונה, תוך שהיא מעלה כמה הצעות פזיזות.

איראן

סטאק מציגה את איראן בעיקר כקורבן של תוקפנות מערבית, תוך התעלמות ממרבית פעולותיה באזור. אך היא גם מציינת כבדרך אגב שחיזבאללה, ארגון המוגדר כארגון טרור על ידי ארה"ב, "נתמך על ידי איראן". זהו תיאור פופולרי של חיזבאללה ב'טיימס', אם כי מאופק באופן חריג. בחינה שלו לעומק מערערת את ליבת המאמר.

חיזבאללה אינו רק "נתמך על ידי איראן". התפתחותו היא חלק מניסיונה של איראן לייצא את המהפכה האיסלאמית משנת 1979 לעולם. עמיתה של סטאק, בן האברד, הסביר לאחרונה כי המנהיג העליון המנוח של איראן, האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, קרא במפורש לייצוא המהפכה האיסלאמית, שאיפה שתורגמה לתמיכה איראנית בשלוחות בעזה (חמאס), בלבנון (חיזבאללה) ובתימן (המורדים החות'ים). בשנים מאוחרות יותר, תמיכה זו סייעה לפתח את "טבעת האש" של איראן – רשת של מיליציות חמושות בכבדות המתכוננות לתקוף את ישראל ממספר חזיתות. חלק מהמיליציות הללו, כמו חיזבאללה והחות'ים, שואפות גם לעוצמה פוליטית מקומית ומאתגרות את ממשלות תימן ולבנון.

שגריר ארה"ב בלבנון לשעבר ג'פרי פלטמן כינה את חיזבאללה "הייצוא המוצלח ביותר של איראן המהפכנית". הקמת ארגון הטרור הייתה הגשמת מטרתה של איראן "להרחיב את השפעתה במדינות ערב". אכן, חיזבאללה איבד לאחרונה חלק מהתמיכה בקרב ציבור הבוחרים הלבנוני, שמאשים את הארגון בשירות האג'נדה של איראן במקום להתמקד בסוגיות פנים – התפתחות שסוקרה על ידי עמיתיה של סטאק ב'נו יורק טיימס'.

סטאק כותבת שחיזבאללה הוקם לאחר שישראל פלשה ללבנון ב-1982. היא אינה מציינת שמשמרות המהפכה האסלאמית של איראן סיפקו לחיזבאללה אימונים ומימון, ושלחו כ-1,500 אנשי משמרות המהפכה ללבנון. איראן היא זו שהפכה את הארגון בחיתוליו למה שהוא למעשה מעין מדינה בתוך מדינת לבנון, ותמכה במלחמתו נגד ישראל.

סטאק כותבת ש"אין ספק שישראל מוצאת הזדמנויות חדשות במדינות מוחלשות", בהתייחסה לדיווחים הטוענים כי ישראל הקימה שני בסיסים בעיראק, וכן להכרתה של ישראל בסומלילנד. ייתכן.

אך היא שוכחת שאיראן הקימה את חיזבאללה תוך ניצול הכאוס של מלחמת האזרחים הארוכה בלבנון (1975-1990) וניצול השסעים הדתיים במדינה. בסיס הכוח של חיזבאללה הוא האוכלוסייה השיעית, שמבחינה היסטורית נדחקה לשוליים מבחינה כלכלית ופוליטית על ידי המוסלמים הסונים והנוצרים המרונים בלבנון.

השפעה אזורית והסכמי אברהם

סטאק מתעלמת מחתירתה של איראן להרחיב את השפעתה האזורית, כמו גם מהאינטרסים הגיאופוליטיים באזור. היא קובעת:

למרבה הפלא, שטף המהלכים ההתפשטותיים מגיע יחד עם מאמץ ישראלי לנרמל את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות ערב. ממשלות ישראל וארצות הברית להוטות להרחיב את הסכמי אברהם… ראוי לזכור שמתקפת ה-7 באוקטובר יצאה לדרך בדיוק כאשר סעודיה, השחקן המרכזי של מדינות ערב, הייתה על סף נרמול היחסים עם ישראל.

קשה שלא לתהות האם המסר הסמוי הוא: זרקו את הפלסטינים מתחת לאוטובוס ועשו איתנו שלום, או שתסתכנו בלהפוך ליעד הבא (ההדגשה במקור).

הרעיון שארה"ב וישראל עלולות לפנות נגד או אפילו לתקוף (!!!) את סעודיה או מדינות אחרות משום שלא הצטרפו להסכמי אברהם הוא אחת הקביעות המגוחכות יותר במאמר. סטאק פשוט מתעלמת מהאינטרסים המשותפים ומהיחסים שיש לישראל, ארה"ב וסעודיה.

בדומה לישראל ולארה"ב, סעודיה היא יריבתה של איראן, החותרת לבלום את השפעתה האזורית. בין השנים 2015 ל-2022, יריבות זו הסלימה לכדי סכסוך מזוין: משמרות המהפכה וחיזבאללה תמכו בשלוחה החות'ית של איראן במאבקה נגד סעודיה, וסיפקו אימונים, נשק וסיוע אחר. תמיכה זו גם היא הייתה חלק מהניסיון האיראני לייצא את המהפכה האסלאמית ולהרחיב את השפעתה באזור. התחממות היחסים האחרונה בין המדינות הייתה אסטרטגית, והיריבות נותרה בעינה. לפיכך, כל שלוש המדינות חולקות את השאיפה לבלום את איראן.

התלכדות האינטרסים הישראלית-סעודית נגד אויב משותף ניכרת בעובדה שסעודיה הצטרפה לישראל בעידוד טראמפ לתקוף את איראן ולצאת למבצע 'זעם אפי'. באשר לארה"ב, למדינה יש מערכת יחסים אסטרטגית חזקה ובת עשרות שנים עם סעודיה, הכוללת אינטרסים צבאיים וכלכליים שונים.

מדינה נוספת שאינה צד להסכמי אברהם היא קטאר. בעוד שלישראל יש מערכת יחסים מתוחה עם קטאר לאור תמיכתה בחמאס, לארה"ב יש מערכת יחסים חזקה וחשובה מבחינה אסטרטגית עם המדינה. קטאר מארחת את בסיס חיל האוויר אל-עודייד, מוקד אמריקאי חשוב המאכלס אלפי אנשי צבא, והשקיעה כשמונה מיליארד דולר בפיתוחו לאורך שני עשורים. בנוסף, הנשיא טראמפ חתם לאחרונה על צו נשיאותי המבטיח את ביטחונה של קטאר מפני מתקפה חיצונית.

עובדות ידועות אלו מראות שהרמיזות הפרועות של סטאק בנוגע להסכמי אברהם אינן מעוגנות במציאות של האזור – או בשום דבר אחר.

לסיכום

הניתוח של סטאק מזלזל באינטליגנציה של קוראי ה'ניו יורק טיימס'. ככותבת טורי דעה, זכותה להשמיע ביקורת המעוגנת במציאות כלשהי. אולם ביקום החלופי של סטאק, השאיפות ורשת השלוחים המוכרות ורבות-השנים של איראן כמעט ואינן קיימות – ואין להן כל קשר לאירועים האחרונים. הטענה של סטאק שישראל וארה"ב עלולות לתקוף את מדינות המפרץ או לצאת נגדן בדרך אחרת אם לא יצטרפו להסכמי אברהם, לא רק שחסרה כל ראיה קונקרטית שתתמוך בה, אלא גם מתעלמת מהפוליטיקה האזורית במידה מדאיגה.

הטיימס מתאר את סטאק כ"כותבת טורי דעה שדיווחה בהרחבה מהמזרח התיכון". אך הטור שלה מעלה את השאלה: מאיזה מזרח תיכון היא דיווחה – האמיתי, או גרסה דמיונית כלשהי שלו?

לקריאת המאמר בשפה האנגלית באתר CAMERA לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.