המחיר של "גישה בלעדית": האם CNN הפכה לכלי תעמולה בשירות האייתוללות?

רשת החדשות האמריקנית CNN וכתב החוץ שלה, פרדריק פלייטגן, מתהדרים בכך שהם בין כלי התקשורת המערביים היחידים שמדווחים ישירות מטהרן. עם זאת, הגישה הישירה לשטח כשלעצמה איננה מבטיחה מבט בלתי אמצעי אל תוך הבירה האיראנית, במיוחד כאשר היא מוענקת על ידי משטר האייתולות בעצמו.

לפלייטגן הותר לדווח מתוך איראן שבועות ספורים בלבד לאחר שהוא ערך ריאיון מעורר הדים עם שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י. בראיון שנערך זמן קצר לאחר שהמשטר הרג אלפי מפגינים, פלייטגן לא הקשה על השר בנוגע לדיכוי אזרחי איראן, ואיפשר לעראקצ'י להפיץ את התעמולה שלו להמונים במערב כמעט ללא הפרעה.

כמה ימים לאחר שארצות הברית וישראל פתחו בתקיפות משותפות על איראן, טהרן שוב איפשרה לפלייטגן לדווח מתוך המדינה למרות שהיא הטילה איפול מידע גורף. מאז הגעתו לבירה, הוא שידר מהפגנה פרו-ממשלתית, ראיין בעלי עסקים בטהרן, והבליט את תקיפות בדיווחים שמציגים ברובם את איראן כקורבן לתוקפנות מערבית. לכל דיווח מצורפת הבהרה: "CNN יכולה לדווח באיראן רק באישור ממשלת איראן."

איראן מדורגת בעקביות בין המדינות הגרועות בעולם בחופש העיתונות, וממוקמת במקום ה-176 מתוך 180 במדד עיתונאים ללא גבולות לשנת 2025. מאז 1979, יותר מ-1,000 עיתונאים נעצרו, עוכבו, הועלמו או נהרגו. החוק האיראני מחייב עיתונאים להירשם במשרד התרבות, והם מקבלים הנחיות כיצד לסקר אירועים.

לפי החוק האיראני, הרשויות רשאיות להשעות או לסגור כלי תקשורת ש"מסכנים את הרפובליקה האסלאמית", "פוגעים באנשי הדת ובמנהיג העליון", או "מפיצים מידע כוזב". כשעיתונאים נעצרים, הם מוחזקים לעתים קרובות בבידוד ונמנעים מהם ביקורי משפחות. היו גם מקרים של התעללות פיזית.

פעולות הדיכוי נוטות להחריף בתקופות של תסיסה פוליטית וחברתית. במהלך ההפגנות לאחר הבחירות לנשיאות ב-2009, איראן אסרה על כתבים זרים לעזוב את משרדיהם, ובשנים שלאחר מכן עצרה יותר מ-150 עיתונאים. במהלך הפגנות "נשים, חיים, חירות" בשנים 2022–2023, נעצרו לפחות 95 עיתונאים, על פי הוועדה להגנה על עיתונאים.

גם כתבים זרים נעצרו. בשנת 2009, העיתונאית האמריקאית רוקסנה סאברי נכלאה ל-101 ימים באשמת ריגול. באותה שנה, כתב 'ניוזוויק' האיראני-קנדי מזיאר בהארי נכלא ועונה במשך 118 ימים. העיתונאים הגרמנים מרקוס הלוויג וינס קוך נעצרו למשך כמעט חמישה חודשים בשנת 2010, בעת שסיקרו פרשת סקילה שנויה במחלוקת. לאחרונה, בינואר 2026, הרשויות באיראן עצרו את מנהל לשכת NHK בטהרן, שינוסוקה קאוואשימה.

כשהגישה לשטח באה על חשבון האמת

איראן אינה המקום היחיד שבו כתבים זרים נאלצו ליישר קו עם הצנזורה של המשטר. מתי פרידמן, לשעבר כתב לשכת סוכנות הידיעות AP בירושלים, סיפר כי איומים על כתבh AP בעזה במהלך מבצע עופרת יצוקה ב-2008-09 הביאו לכך שבדיווחים הושמט מידע חיוינ לפיו לוחמי חמאס שלבשו בגדים אזרחיים נכללו במניין ההרוגים.

תחת המשטר הנאצי בשנות השלושים, סוכנות AP נותרה אחת מסוכנויות הידיעות המערביות היחידות שפעלו במדינה, תוך ציות לחוקי המשטר שביססו את שליטת המדינה על התקשורת ואכפו טוהר גזעי ופוליטי בדיווחים.

במהלך הפלישה ללבוב שבאוקראינה בשנת 1941, סוכנות AP הפיצה תמונות של קורבנות מעשי טבח סובייטיים תוך השמטת תצלומים של פוגרומים נגד יהודים שאורגנו על ידי הנאצים, כשהיא מציגה את הפלישה כמלחמה קונבנציונלית במקום כחלק ממסע השמדת עם, ובכך היא טייחה את פשעי הנאצים.

בסקירה נרחבת של דיווחיה מגרמניה הנאצית משנת 2017, סוכנות AP הגנה על החלטתה. סאלי בוזבי, סגנית הנשיא הבכירה והעורכת הראשית של הסוכנות, הצהירה:

סוכנות AP קיבלה החלטה מודעת לשמור על הגישה כדי להמשיך ליידע את העולם באשר לשאיפותיו של המשטר הנאצי ואכזריותו. הדיווח החדשותי של AP מברלין זכה בזמנו לשבחים מצד לקוחותיה ומצד תעשיית החדשות כולה, והוא נחשב להישג משמעותי גם כיום.

ההיסטוריונית הארייט שרנברג קבעה כי הדיווח הסלקטיבי של הסוכנות איפשר לנאצים לעצב את האופן שבו קהלים במערב הבינו את האירועים במזרח אירופה.

היות שפלייטגן יכול לדווח מאיראן רק באישור המשטר, כמה שאלות עולות ודורשות מענה. האם CNN ויתרה על שליטה עריכתית כלשהי על הדיווח? האם הראיונות ניתנים תחת מגבלות? האם שירותי תרגום, תחבורה ואתרי צילום מאורגנים או מאושרים על ידי הרשויות? האם גורמים רשמיים נוכחים במהלך ראיונות או דיווחים?

אם זהו אכן המצב, על הצופים לתהות האם שידורי הרשת משקפים דיווח עיתונאי חופשי ואמין, או שמא הם מראים רק את מה שהמשטר מתיר להם להציג.

גישה לתוך מדינות סמכותניות יכולה להציע תובנות בעלות ערך, אך היא תמיד כרוכה במחיר. כתבי חוץ הם בעלי ערך בדיוק משום שמצפים מהם לחשוף את מה שהממשלות היו מעדיפות להסתיר. אחרי הכל, מה הטעם בכתב חוץ אם הוא אינו יכול לספק סיקור שכזה?

עד שרשת CNN תספק שקיפות רבה יותר, על הציבור לתהות האם דיווחיה מטהרן משקפים את המציאות שעיתונאים אמיתיים היו בוחרים לחשוף, או את הנרטיב שהמשטר רוצה שהעולם יראה.

בינתיים, CNN מסתכנת בהפיכתה לכלי תעמולה של המשטר האיראני.

המאמר פורסם לראשונה באנגלית בעיתון ה'ג'רוזלם פוסט'. אנו מודים למערכת העיתון על הרשות לתרגמו ולפרסמו בעברית.

להצטרפות לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.