חוקים או המלצות? האבסורד שבהסתמכות על "החוק הבינלאומי" במערכה מול איראן

בדקות הראשונות של קורס המשפט הבינלאומי שלי בפקולטה למשפטים, הפרופסור פתח במשפט שאולי מעיד יותר מכל על התחום: הכרזה כי "החוק הבינלאומי הוא חוק אמיתי." הדור הצעיר עשוי לראות בכך ניסיון ל"זימון מציאות": כך תחום המשפט הבינלאומי מתעקש על עצם קיומו.

מוטב להסביר את התחום באמצעות אנלוגיה קולנועית, קלישאתית ככל שתהיה. הסרט 'שודדי הקאריביים' ממחיש היטב את הסכנות בשיח על "החוק הבינלאומי" בתקשורת המרכזית, בעיצומה של המלחמה מול המשטר האיראני.

גיבורת הסרט, אליזבת, מוצאת את עצמה שבויה על ספינת פיראטים, הפנינה השחורה. היא עורכת עסקה, כשהיא מסתמכת על הבנתה המעורפלת לגבי "הקוד" של הפיראטים, ומוסרת את קלף המיקוח היחיד שלה – מדליון מקולל – בתמורה לכך שהפיראטים יפסיקו את התקפתם על העיירה שלה. הפיראטים מפסיקים את המתקפה אך מחליטים לחטוף את אליזבת, שכעת נותרה חסרת אונים. כשהיא מוחה ומצטטת את הקוד, קפטן הפיראטים ברבוסה משיב במשפט הידוע לשמצה, "הקוד הוא יותר מה שהיית קוראת לו 'הנחיות' מאשר חוקים של ממש. ברוכה הבאה לסיפון הפנינה השחורה, מיס טרנר".

האנלוגיה מתאימה יותר מכפי שאפשר לחשוב במבט ראשון. מושגים כמו "סמכות שיפוט אוניברסלית" – הרעיון של "פשע בינלאומי" שבגינו כל מדינה יכולה להעמיד לדין את מבצעיו – צמחו מתוך מאמצים להילחם בתופעת הפיראטיות. ההסתמכות על מדינות בודדות לצורך העמדה לדין הייתה הכרחית אז, כמובן, בהתחשב בכך שלא היה גוף לאכיפת החוק הבינלאומי, מה שנותר נכון גם כיום. ללא אכיפה של החוק, הוא הופך לאוסף הנחיות בלתי מחייבות גרידא.

אבל ישנו פגם יסודי נוסף הרלוונטי לעולם העיתונות של ימינו. אין פרשנות נכונה אחת למה שהחוק הבינלאומי מחייב, ללא קשר למה שטוענים "מומחים" בכלי התקשורת, החל מה'וושינגטון פוסט' ועד ל'ניו יורק טיימס' ול'דויטשה ולה'.

למרות השם שנשמע רשמי, חוקת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מונעת מבית הדין לספק פרשנויות המחייבות גורם כלשהו או מצב כלשהו מחוץ לסכסוך המיידי, מה שהופך אותו לדומה לגוף בוררות עם יחסי ציבור. לעיתים קרובות, אפילו הצדדים לסכסוך המיידי מתעלמים אף הם מפסיקות ה-ICJ. בכל מקרה, גם עיתונאים הוכיחו בעבר חוסר יכולת להבין במדויק את פסיקותיו.

בסופו של דבר, כפי שאפילו ה-ICJ מודה במשתמע, הפרשנות היחידה שחשובה באמת היא זו של המדינות עצמן, ולא זו של "מומחים למשפט בינלאומי" מלאי חשיבות עצמית. יתר על כן, פרשנות של מדינה אחת אינה יכולה – מבחינה חוקית או מעשית – לחייב שום מדינה אחרת. האו"ם מורכב מ-193 מדינות: משמעות הדבר היא 193 פרשנויות אפשריות שונות לאותם כללים מעורפלים. אמנם, רוב יכול להסכים על פרשנות אחת, אך המיעוט עדיין זכאי להתעלם מפרשנות זו. תחרויות פופולריות בדמות הצבעות על המלצות בלתי מחייבות באו"ם הן חסרות משמעות, במיוחד מכיוון שמדינות סותרות באופן קבוע את עמדותיהן שלהן. אפילו במקרים שבהם החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם נחשבת למחייבת משפטית (ורובן אינן כאלה), החלטות אלו מוגבלות בדרך כלל למצבים ספציפיים.

זה מותיר את המדינות באותו מצב שבו הייתה אליזבת על ספינת "הפנינה השחורה". הן יכולות להסתמך על ה"קוד", אך אין משטרת פיראטים שתאכוף את הכללים, וממילא קפטן הפיראטים עלול לפרש אותם באופן שונה לחלוטין.

חשוב להבין כיצד כל זה עובד, בהתחשב בנרטיבים שמסתובבים בתקשורת המרכזית לגבי תקיפות ארה"ב וישראל נגד המשטר האיראני, שלכאורה מפרות את "החוק הבינלאומי".

המשטר האיראני, מאז היווסדו ב-1979, חתר לייצא את האידיאולוגיה הרדיקלית, המהפכנית והדתית שלו ברחבי האזור. הוא הקים ותמך בארגוני טרור כמו חיזבאללה כדי לתקוף את ישראל, בעת שהוא מחזיק את האומה הלבנונית כולה כבת ערובה. כך עשו גם שלוחיו בעיראק, שפעלו באופן דומה כדי להבטיח שהעם העיראקי יישאר כפוף לאדוניו האיראנים. האייתוללה שלח הן לוחמים והן נשק כדי לסייע למשטרו האכזרי של בשאר אל-אסד לטבוח בבני עמו. הוא אימן וצייד את החות'ים בתימן, שגם הם טבחו בבני ארצם, איימו על שכניהם הערבים במפרץ, וזרעו הרס בתנועת הספינות הבינלאומית, כל זאת תוך שהם דוגלים במוטו: "אללה אכבר, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, וניצחון לאסלאם."

מדובר במשטר תוקפני ומיליטריסטי הנחוש בדעתו לכופף את האזור לשלטונו המדכא באמצעות איומים ואלימות. גם כשלמדינה אוזלים הכסף והמים, המשטר בוחר להוציא חלקים ניכרים יותר מהעושר הלאומי על אספקה לארגוני טרור חמושים בחו"ל, חתירה לנשק גרעיני, אגירת אלפי טילים בליסטיים, ואיום על המזרח התיכון כולו.

היענות לדרישותיהם של חכמי החוק הבינלאומי משמעה להיות חסרי אונים למעשה אל מול האיום.

בקרב האקדמאים והפעילים המופיעים בכלי התקשורת, רווחת התפיסה כי מדינה אינה רשאית לפעול מתוך הגנה עצמית עד אשר הותקפה, וגם אז, ההגנה העצמית חייבת להצטמצם אך ורק להדיפת המתקפה המיידית, ולא לחיסול האיום.

פרשנים אחרים יתירו פעולת הגנה מקדימה, אך ורק ברגע שהאיום הפך לחמור ומיידי מספיק. הם מתעקשים שפעולת ההגנה חייבת להמתין עד שהאיום יצבור עוצמה מספקת, ובכך הם מבטיחים למעשה שהעימות הבלתי נמנע יהיה עקוב מדם אף יותר מכפי שהיה יכול להיות. על ישראל להמתין עד שכל שיוותר לאיראן הוא דקות בודדות מנשק גרעיני. איחוד האמירויות הערביות לא יכלה לפעול בזמן שאיראן בונה מאגרי ענק של אלפי טילים בליסטיים; עליה להמתין עד שהמשגרים יוצבו בעמדותיהם.

מבחינה צבאית, מדובר בהתאבדות.

גם כשמדינה נתונה תחת מתקפה, רבים מאותם פרשנים משפטיים עדיין ישללו את זכותה להגנה עצמית. ה-ICJ שלל ממדינות שונות את הזכות להגנה עצמית מפני שחקנים לא מדינתיים כגון חמאס, חיזבאללה או דאעש. הדבר מעניק לאיראן פרצה מושלמת: היא יכולה להשתמש בשלוחים בעלי אידיאולוגיה זהה כדי לנהל את מאבקיה, מבלי להפר את הכללים. אומנם, האליטה מכירה בכך שלעיתים ניתן להטיל על מדינה אחריות למעשיו של כוח שליח שלה, אך גם את הרף הזה קל לעקוף. ה-ICJ דורש שלמדינה תהיה שליטה "כוללת" או "אפקטיבית" על השחקן שאינו מדינתי כדי לשאת באחריות. אך שליטה אינה נחוצה למטרותיה של איראן כאשר צדדים שלישיים הם בעלי אידיאולוגיה חופפת. ללא תמיכה איראנית, ארגוני הטרור הללו ברחבי האזור לא היו מסוגלים לנהל את המערכות החמושות שלהם ביעילות. אולם פרשנות זו של "החוק הבינלאומי" תאלץ מדינות קורבנות לחרוק שיניים ולסבול בשקט בעוד איראן ושלוחיה מנהלים נגדן מלחמה.

כמובן, מדינות ומלומדים רבים דוחים את הפרשנויות הללו. אך כלי התקשורת המרכזיים מעניקים במה, באופן נוח, רק למי שמחזיק בפרשנויות הלא-רציניות הללו כהגדרות המוחלטות של "החוק הבינלאומי". בנושא שהוא מורכב ממילא, דפוס זה רק זורע בלבול נוסף בקרב צרכני התקשורת באשר למה שבאמת קובע החוק הבינלאומי, ועל כך נוספים פוליטיקאים חסרי ידע החוזרים על דף המסרים הזה, ויוצרים מעגל חדשות בתוך מעגל חדשות.

פעילים, בירוקרטים ותועמלנים מנצלים את הבלבול הזה. קחו לדוגמה את הטבעתה של ספינת מלחמה איראנית על ידי צוללת אמריקאית לאחרונה. עיתונאים ותועמלנים – החל משר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, דרך Zeteo News של מהדי חסן, ועד לאלן מקלאוד בביטאון התעמולה MintPress News – קידמו את הרעיון המגוחך שההטבעה הייתה בלתי חוקית, ואפילו "פשע מלחמה", משום שהתרחשה ב"מים בינלאומיים".

כמובן, אין כל איסור על הטבעת כלי שיט של האויב במים בינלאומיים.

אך אם "החוק הבינלאומי" הוא כה אבסורדי עד כדי שלילת זכותה של ארצות הברית להגנה עצמית מפני אל-קאעידה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, או זכותה של ישראל להגנה לאחר טבח השבעה באוקטובר, הרי שאין זה מופרך בהרבה להאמין שאילו הצי האמריקאי היה מבחין בצי היפני בדרכו לפרל הארבור בדצמבר 1941, "החוק הבינלאומי" היה מונע ממנו לפעול עד שהצי ייכנס למים טריטוריאליים.

העולם של ימינו מלא בקפטנים מסוגו של ברבוסה, המנצלים את העמימות וחוסר האונים של "החוק הבינלאומי". גרוע מכך: ביודעין או שלא, התקשורת פעלה כדי לספק להם חיפוי ואף העניקה לגיטימציה לניצול מצידם. תנו לטעותה של אליזבת, שסמכה על הנחיות גרידא, לשמש לקח לצרכני התקשורת. הימנעו מהעסקה של הפנינה השחורה.

לקריאת המאמר בשפה האנגלית באתר CAMERA לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.