עיתונות או תעמולה? כך המציא עיתון ספרדי מוביל שישראל היא זו ש"יזמה" את טבח ה-7 באוקטובר

הבעיה עם ישראל בתחרות האירוויזיון 2026, לפי אחד העיתונים המובילים בספרד, הייתה בפשטות עצם השתתפותה של המדינה היהודית.

העיתון הספרדי 'אל פריאודיקו' (El Periódico de Catalunya), כלי תקשורת משפיע בעל קהל קוראים ארצי נרחב, פרסם ב-17 למאי כתבה חושפנית המסקרת את חצי הגמר הראשון של האירוויזיון. היא הייתה חושפנית לא משום הביקורת שהיא הטיחה בישראל – כיום, זהו כבר מאפיין נפוץ של חלקים מעיתונות המיינסטרים הוותיקה בשפה הספרדית – אלא בשל התוקפנות הפוליטית המחופשת לביקורת תרבות.

מכיוון ש'אל פריאודיקו' הוא אינו כלי תקשורת אקטיביסטי נישתי, טון הכתבה היה בולט ומקומם אף יותר.

הכותרת, כפי שהופיעה במקור, אמרה הכל: "ישראל מפוצצת את האירוויזיון הראשון ללא ספרד מזה 65 שנים: מעפילה לגמר והופכת את הפסטיבל לסיוט פוליטי".

הכתבה לא היוותה ביקורת של תחרות מוזיקלית. היא בנתה נרטיב שבו ישראל מצטיירת כזיהום מוסרי ההורס את החגיגה בעצם נוכחותה שם.

אי אפשר לפספס את הדעה הקדומה שבולטת כבר בפתיחת הכתבה: "האירוויזיון מזועזע. ישראל עלולה לנצח".

מה בדיוק ישראל אמורה לעשות כדי לא "לפוצץ" את האירוויזיון? לפרוש? להתנצל על השתתפותה? להפסיד בשקט כדי שאף אחד לא ירגיש שלא בנוח?

הבעיה עם הכתבה לא הייתה בכך שהיא ביקרה את ממשלת ישראל – דבר לגיטימי לחלוטין – אלא בכך שהיא הפכה את עצם העפלתה של המשלחת הישראלית ל"סיוט פוליטי". זוהי בחירת מילים מעניינת. ככל הנראה, מי ש"מפוצצים" את התחרות אינם הפוליטיקאים, הפרשנים, האקטיביסטים, גופי השידור הציבורי והמשלחות שבילו שנים בהפיכת האירוויזיון לקמפיין אנטי-ישראלי קבוע. לא ולא. הבעיה הייתה שישראל ממשיכה להשתתף – וגרוע מכך, לזכות בקולות.

הכתבה אימצה, ללא כל סייג, את אוצר המילים של האקטיביזם האנטי-ישראלי הנוקשה ביותר. היא ציטטה "רצח עם", "טבח" ו"רציחות" כאילו היו אלה עובדות שנקבעו משפטית ומקובלות על הכל. לא היה שם כל ייחוס למקור, לא היה עידון, ולא היה הקשר.

העיוות הגיע לשיאו בקביעה: "ממשלת בנימין נתניהו יזמה את הטבח ב-7 באוקטובר".

הבעיה לא הייתה פגם עובדתי גרידא. מדובר בעיתונות מעוותת מבחינה אידאולוגית, עד כדי כך שהיא הפכה את הקורבן והתוקפן, עד שמציאות ה-7 באוקטובר הפכה לכמעט בלתי ניתנת לזיהוי.

הסבל הישראלי נעלם לחלוטין מהנרטיב. המתים הישראלים אינם קיימים. החטופים אינם קיימים. הניצולים מהטבח בפסטיבל הנובה אינם קיימים. הישראלים הופיעו רק כהתגלמות מופשטת של רשע פוליטי מערבי.

אך הכתבה הלכה רחוק עוד יותר. מיד לאחר מכן, הכותב ציטט מתוך שני שירים ישראליים מהאירוויזיונים האחרונים כדי לרמוז שהם כוללים מסרים פוליטיים – ובאופן כלשהו מהווים הוכחה לכך שספרד צדקה כשהיא פרשה מהתחרות:

…כאן, תאגיד השידור הציבורי [של ישראל], השתמש [באירוויזיון] כדי להציג את החזון המסוים שלו לאירועים באמצעות שני שירים פוליטיים בבירור: "הוריקן" (Hurricane) ו"יום חדש יפציע" (New Day Will Rise). "אנשים הולכים מכאן אך לעולם לא נפרדים. מישהו גנב את הירח הלילה, לקח את האור שלי. הכל שחור ולבן", שרה עדן גולן. "יום חדש יפציע, החיים יימשכו. החשיכה תתפוגג. כל הכאב יחלוף אך אנחנו נישאר", שרה יובל רפאל.

אם מישהו מחשיב את "מישהו גנב את הירח הלילה" או "יום חדש יפציע" כהעברת מסרים פוליטיים מסוכנים, ככל הנראה זה מעיד יותר על המאזין מאשר על הזמר/ת.

כשאמנים ממדינות אחרות שרים על יגון, כאב או תקווה, עיתונאים מתייחסים לרגשות אלו בצדק כאל ביטוי רגשי. כשישראלים עושים זאת, פתאום הרגשות הופכים לתעמולה חשודה. הכתבה תיארה את השירים הישראליים כניסיונות "להציג את החזון המסוים שלהם לאירועים", כאילו שיתוף של נקודת מבט ישראלית בשירים הוא דבר זדוני. במילים אחרות: 'אל פריאודיקו' שולל מהישראלים אפילו את הזכות להיות בטראומה.

(מעניין שכותב הכתבה השמיט את השורה "כולם בוכים. אל תבכי לבד" ממילות השיר של רפאל; אולי קטע זה הסתכן בהאנשת הישראלים כאנשים שחשים כאב).

האירוניה, כמובן, היא שאותה כתבה ממש דרשה שהאירוויזיון יישאר "ניטרלי" בעודה הופכת את הסיקור שלה עצמה למניפסט פוליטי. דרישה זו מעלה שאלה בסיסית למדי: ממתי האירוויזיון אי פעם היה א-פוליטי? במשך עשורים, האירוויזיון עירב מוזיקה עם זהות לאומית, יריבויות אזוריות, אקטיביזם, דיפלומטיה ומסרים פוליטיים. ההבדל כעת הוא ש"ניטרליות" נתפסת יותר ויותר כהדרה של ישראל.

הכתבה אף רמזה כי השתתפותה של ישראל "סיכנה" את 16,000 האנשים בתוך האולם. ההיגיון הזה יוצא דופן משום שהוא מסיט את האחריות לחלוטין: הבעיה איננה אלו המאיימים לשבש או ההופכים את הפסטיבל לשדה קרב פוליטי, אלא ישראל, על עצם הגעתה.

זהו היגיון מוכר ומטריד: העימות אינו נגרם בשל עוינות אנטי-ישראלית, אלא בשל עצם קיומה הגלוי לעין של ישראל. לא מחולל האיום הוא האשם, כי אם המאויים.

מה שמעלה את הסתירה המרכזית השזורה לאורך הכתבה כולה: אם ישראל היא כביכול דחויה באופן כה אוניברסלי, מדוע היא ממשיכה לזכות בתמיכה ציבורית עצומה בהצבעות הקהל בבית?

גם כאן צץ דפוס מוכר. כשישראל זוכה לתמיכה, תמיכה זו חייבת להיות בדרך כלשהי בלתי לגיטימית, מניפולטיבית או חשודה מבחינה מוסרית. הכתבה הצביעה על קמפיינים מאורגנים של הצבעות הקהל בישראל כאילו מאמצי הצבעה מתואמים הם אנומליה חסרת תקדים, ולא מסורת אירוויזיונית ארוכת שנים הנהוגה בקרב קהילות מעריצים, תפוצות ומשלחות לאומיות.

'אל פריאודיקו' לא לקח בחשבון את האפשרות שמיליוני אירופאים פשוט אינם שותפים לאובססיה האנטי-ישראלית של כלי תקשורת מסוימים.

בסופו של יום, הכתבה של 'אל פריאודיקו' חשפה הרבה יותר על מצבם של חלק מכלי התקשורת באירופה מאשר על האירוויזיון עצמו. בחוגים תקשורתיים מסוימים, ביקורת כלפי ישראל כבר אינה מספקת. הדחף הוא להדיר את ישראל באופן סמלי מכל מרחב ציבורי משותף: אוניברסיטאות, תחרויות ספורט, פסטיבלי תרבות ואפילו תחרויות מוזיקה.

ואולי זו השאלה האמיתית: אם חלקים מסוימים בחברה האירופית רואים אפילו שיר אירוויזיון ישראלי כדבר בלתי נסבל, איזה סוג של נוכחות ישראלית כן יהיה מקובל עליהם?

בעקבות פנייה מטעם CAMERA Español, המחלקה הספרדית של CAMERA, עורכי 'אל פריאודיקו' שינו בשקט את הכתבה המקורית מבלי לפרסם כל הודעת תיקון רשמית.

השינויים הללו חושפים לא מעט. כותרת הכתבה טוענת כעת כי "ישראל מאפילה" על האירוויזיון, בניגוד לנוסח הקודם לפיו ישראל "מפוצצת" את האירוויזיון.

בתוך הכתבה, העורכים החליפו את ההאשמה המפורשת ב"רצח עם" בביטוי עמום על "תחילת הסכסוך עם פלסטין", שמשמעותו היא מתקפת הטרור הברברית של חמאס ב-7 באוקטובר – הטבח הגדול ביותר של יהודים מאז השואה. באופן בולט, כאשר הכתבה המקורית הטילה אשמה על ישראל, היא דיברה בביטחון מוחלט. ברגע שהעיתון נאלץ לתקן ולהתייחס לחמאס ול-7 באוקטובר, 'אל פריאודיקו' מתקשה להטיל אחריות.

כמה פסקאות מפתח נעלמו לחלוטין, ובהן: ההאשמה כי ישראל "ממשיכה להרוג אנשים בעזה", שלוותה בנתוני נפגעים שהוצגו ללא ייחוס למקור; הטענה כי ממשלת נתניהו היא ש"יזמה את הטבח ב-7 באוקטובר", מה שהופך למעשה את הכרונולוגיה של מתקפות חמאס; הקביעה כי עצם נוכחותה של המשלחת הישראלית "סיכנה" את 16,000 האנשים בתוך האולם; והפרשנות המגמתית למילות השירים.

ועם זאת, גם לאחר התיקונים, הגרסה המתוקנת עדיין מתייחסת באופן כוזב לתל אביב כבירתה של ישראל.

לקריאת הגרסה של המאמר באנגלית באתר CAMERA, לחצו כאן.

לקריאת הגרסה בשפה הספרדית של המאמר באתר CAMERA Español, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.