שקרים, ציטוטים מעגליים ועיתונות צהובה: פירוק ההאשמות של ניקולס קריסטוף נגד ישראל

[קראו את הצהרת CAMERA על הטור של ניקולס קריסטוף כאן]

האשמות חמורות דורשות ראיות בעלות משקל. ניקולס קריסטוף מביא את הראשונות תוך כדי טשטוש היעדרן של האחרונות, בטענתו המסיתה שישראל מפעילה אלימות מינית "שיטתית" נגד פלסטינים. בכך, קריסטוף מוריד את מעמדו של ה'ניו יורק טיימס' מעיתון מכובד ורציני לצהובון זול.

האשמותיו של קריסטוף חסרות את האמינות המצופה מעיתון רציני, והוא ידע זאת, או שהיה עליו לדעת זאת. בעצם פרסום האשמותיו, ה'טיימס' הפך לשותף לביזוי מקצוע העיתונות על ידי קריסטוף.

ניתן לחלק את הבעיות הגודשות את טורו של קריסטוף לשתי קטגוריות מרכזיות. ראשית, קריסטוף דורש מהקוראים לבטוח במי שאינו ראוי לאמון. שנית, הוא מעלה האשמות חמורות על מדיניות שיטתית, בהתבסס על ראיות אנקדוטליות וחלשות. בסופו של דבר, הראיות שלו מסתכמות בהשערות פרועות וב-"פשוט תסמכו עליי."

כל בעיה בנפרד היא סיבה מספקת לגשת לסיפור שלו בספקנות רבה. ביחד, הבעיות מספיקות כדי להטיל ספק במקצועיות ובאמינות של העיתון שלו כולו.

האשמותיו של קריסטוף

תמצית הטור של קריסטוף היא טענתו שלרשויות הישראליות יש "נוהל פעולה סטנדרטי" של שימוש באלימות מינית נגד פלסטינים. הוא אינו טוען רק שאירעו כמה מעשי אלימות מינית. הוא טוען שהשימוש באלימות מינית הוא עניין של מדיניות עבור ישראל. אלו שתי האשמות שונות מבחינה איכותית, כשהאחרונה שבהן היא טענה יוצאת דופן הדורשת רמה יוצאת דופן של ראיות.

לאחר סינון כל הרעש הרטורי, הראיות של קריסטוף להאשמה הן הראיונות שהוא קיים עם ארבעה עשר קורבנות לכאורה וקומץ דוחות ממספר ארגונים, בראשם ועדת חקירה של האו"ם וארגון בעל אג'נדה, Euro-Med Human Rights Monitor. בשורות הבאות אנו נבחן כל אחד מהם לעומק.

לבטוח במי שאינו ראוי לאמון: קריסטוף

פגם מרכזי בכתבה של קריסטוף הוא שהוא יוצר בעיית "קופסה שחורה" מפוקפקת במיוחד. הדבר מקביל למדען שמוכר תרופה לסרטן, אך מסרב לספק את רישומי המעבדה שלו.

האשמות חמורות דורשות ראיות רציניות. וכאשר אין אפשרות לאמת את הראיות באופן עצמאי, אזי האמינות והמהימנות של האדם המוסר את הראיות, והתהליך ששימש לאיסופן, הן הסוגיות החשובות ביותר.

כמעט אף אחת מהראיות של קריסטוף אינה ניתנת לאימות באופן עצמאי, ואף אחד מהמתווכים המעבירים אותן אינו יכול להיחשב כמקור אמין.

קחו לדוגמה את הראיונות שקריסטוף ביצע. הקוראים מקבלים כמעט אפס פרטים אודותם, למעט הדרך בה קריסטוף מצא אותם ושמותיהם של שלושה בלבד מתוך הארבעה עשר. על פי הטור, קריסטוף מצא את הקורבנות לכאורה דרך "עורכי דין, ארגוני זכויות אדם, עובדי סיוע ופלסטינים מן השורה". אך רבים מהאנשים המוזכרים בטור הם פעילים בעלי אג'נדות אנטי-ישראליות, ואף אנטישמיות, מתועדות. אחד מאותם ארגונים אף נתפס משקר במצח נחושה בדיוק בנושא הטור של קריסטוף. הדבר מעלה את החשש שקריסטוף תומרן והואכל בכפית בסיפורים על ידי גורמים לא אמינים בעלי אג'נדה ברורה.

מכיוון שצוינו שמותיהם של שלושה בלבד מתוך הארבעה עשר, רק שלושה מהמקרים לכאורה שלו ניתנים לאימות באופן עצמאי. חשוב לציין זאת כדי שהקוראים יבינו עד כמה הם יכולים לבטוח בכל סיפור. לדוגמה, לפחות חלק מאלה שצוינו בשמם ככל הנראה שינו את סיפוריהם לאורך זמן. זה לא אומר שהם משקרים לחלוטין. למעשה, ייתכן שישנן סיבות מוצדקות לכך שסיפורו של קורבן ישתנה. אך כשהמידע הזה ברשותם, הקוראים יכולים לקבוע בעצמם אם הסיפור אמין או לא.

עבור אחד עשר הקורבנות לכאורה האחרים, הקוראים חייבים לבטוח בכך שהראיונות של קריסטוף נעשו בצורה מקצועית ואמינה וכי תשובותיהם הועברו במדויק. מה הייתה סביבת הראיון? מי היה בחדר? אילו סוגי שאלות נשאלו? האם המרואיין השמיע טענות לא עקביות או מפוקפקות? האם חוסר העקביות הזה נבדק לעומק? עלינו פשוט לבטוח בכך שקריסטוף ניהל את הראיונות הללו באופן מקצועי. בהתחשב בכך שספרים שלמים וקובצי כללים ואתיקה נכתבו בעולם המשפטי וההומניטרי על האופן שבו יש לנהל ראיונות באופן הולם ומקצועי עם קורבנות לכאורה של הפרות זכויות אדם, וקריסטוף הוא פשוט בעל טור דעה, זוהי דרישה מוגזמת.

יתר על כן מכך, כבר יש לנו סיבה להאמין שקריסטוף לא הציג במדויק את עמדותיהם של מי שהוא מצטט בטורו. אדם אחד שצוטט כבר הצהיר כי "מיקום הציטוט שלי על ידי קריסטוף לאחר עמודים של האשמות כאלו מסלף את עמדותיי."

חמור מכך, קריסטוף עצמו פשוט אינו ראוי לאמון. יש לו היסטוריה של מי שהולך שולל וקידם האשמות דומות שהתבררו כמפוברקות לחלוטין. בשנת 2008, הוא התנצל שבע שנים לאחר שכתב כמה מאמרים בהם ניסה להאשים מדען צבאי לשעבר במתקפת אנתרקס. בשנת 2014, הוא נאלץ להודות שהוא "הולך שולל" על ידי מקור שרקח סיפור מורכב על כך שהיה קורבן לסחר במין. בניסיונו לתרץ את העיתונאות הגרועה שלו, קריסטוף כתב:

אנו העיתונאים מסתמכים לעיתים קרובות במידה ניכרת על כך שאנשים יאמרו את האמת, במיוחד כשהם כתבו אוטוביוגרפיות שלא הוטל בהן ספק. אנו גם נוטים להיות חשדניים יותר כלפי טענות ביוגרפיות שמציגות מישהו באור חיובי, כגון תארים אוניברסיטאיים או שירות צבאי. אנחנו חשדניים פחות אם מישהו טוען למשהו שמטיל עליו סטיגמה, כמו שהוא נסחר למטרות זנות.

לפיכך, זה אומר דרשני שגם הפעם, הסיפור שוב כרוך בהסתמכות על כך שאנשים יאמרו את האמת על "משהו שמטיל סטיגמה". ואכן, עמיתתו של קריסטוף ל'ניו יורק טיימס', בעלת הטור מייגן סטאק, הגנה על הטור שלו בכך שהפגינה בדיוק את אותה נטייה שקריסטוף תיאר, כשפרסמה ברשת X: "ארבעה עשר אנשים שאומרים לעיתונאי שהם נאנסו הם, לדעתי, יותר מדי מכדי להתייחס לכך בביטול. במיוחד בחברה שבה הבושה/הסטיגמה סביב תקיפה מינית גדולה אפילו יותר מאשר בארה"ב".

נראה שבעלי טורי הדעה של ה'טיימס' לא למדו דבר.

לבטוח במי שאינו ראוי לאמון: ה"מחקרים" של קריסטוף

אולי מתוך ציפייה לביקורת על עבודתו ועל עברו, קריסטוף תומך במסקנותיו באמצעות הפניה למספר "דוחות" או "מחקרים" של ארגונים המעלים את אותה האשמה. אך דוחות אלה לוקים בחלק מאותם פגמים המאפיינים את קריסטוף עצמו.

ראו לדוגמה את הציטוט בטור מתוך דו"ח ועדת החקירה של האו"ם לשנת 2025, בו קריסטוף משתמש כדי לתמוך בטענתו המרכזית כי "אלימות מינית" היא "נוהל פעולה סטנדרטי" עבור הרשויות הישראליות.

בדומה לקריסטוף, ועדת החקירה אינה מספרת לקוראים כמעט דבר על האופן שבו ניהלה את חקירתה. חלק ניכר מהראיות שלה, הלוקות בפגמים רבים (שעל חלקם נרחיב להלן), מוצג פשוט באמצעות הניסוח "הוועדה קיבלה דיווחים", ולאחריו מובאת ההאשמה – ללא כל אינדיקציה לגבי אופיו, מקורו או אמינותו של הדיווח שהתקבל. שוב, הקוראים נאלצים פשוט לבטוח בוועדת החקירה שתחקור במקצועיות, תאמת ותעביר את המידע במדויק.

אך ועדת החקירה אמינה אף פחות מקריסטוף. ניתן לכתוב עוד רבות, נוסף על מה שכבר נכתב, על ועדת החקירה הזו. זהו גוף שהוקם על ידי המועצה לזכויות אדם, הידועה לשמצה בהטייתה האנטי-ישראלית וריבוי השערוריות בה. בראשה עמדו, בעת פרסום הדו"ח, שלושה אנשים בעלי היסטוריה של אנטישמיות בוטה ועוינות ידועה למדינה היהודית. חבר ועדה אחד, מילון קותארי, טען כי יהודים שולטים ברשתות החברתיות. חברה אחרת, נאבי פילאי, מוכרת אולי בעיקר בשל תמיכתה הנלהבת בוועידת דרבן הידועה לשמצה בשנת 2001, שבה העלון הפופולרי ביותר שהופץ מצר על כישלונו של היטלר להשמיד את היהודים. החבר השלישי בוועדה, כריס סידוטי, הגיב לביקורת על חבריו לוועדה בכך שהאשים את היהודים בהטחת האשמות באנטישמיות "כמו אורז בחתונה". הוא גם קידם את מוטיב הנאמנות הכפולה העתיק כשהאשים ארגונים יהודיים בכך שהם סוכנים של מדינת ישראל.

המעט שוועדת החקירה שיתפה לגבי תהליך החקירה שלה רק מדליק נורות אזהרה. לדוגמה, דו"ח 2025 מציין כי לצרכיו, "אימות של אלימות מינית עשוי להסתמך על מקור ראשוני יחיד אם הוא נחשב אמין". מה הופך מקור לאמין? פילאי, קותארי וסידוטי קובעים זאת. כפי שארגון CAMERA ציין בעבר, כתב המינוי של ועדת החקירה קובע כי אישוש של מקור ראשוני דורש בסך הכל את "ממצאיו של החוקר עצמו". הדבר מטריד במיוחד בהתחשב בכך שהם ידועים לשמצה בהעלאת טענות שקריות בעליל באופן קבוע בדוחות שלהם.

במילים אחרות, כל מה שנדרש מוועדת החקירה כדי להאשים ישראלי באונס הוא ששלושה אנטישמים המסוכסכים עם העובדות יבחרו להאמין לטענה על מעשים פסולים של יהודים.

ראו לדוגמה את הדו"ח המרכזי השני, של Euro-Med, בו קריסטוף משתמש כדי לתמוך בטענתו כי אלימות מינית "מבוצעת באופן נרחב כחלק ממדיניות מדינתית מאורגנת". בדומה לקריסטוף, Euro-Med טוען כי ראיין קורבנות, אך חושף מעט מאוד לגבי התהליך והמתודולוגיה שלו. שוב, הדבר מעורר דאגה.

הדו"ח של Euro-Med מפגין את חוסר האמינות שלו כבר במשפט השני, שם הוא טוען כי מנהיגים ישראלים "עשו דה-הומניזציה לפלסטינים… בתיאורם כ'עמלק' ו'חיות אדם'". אך דבר כזה לא נאמר; שתי האמירות נאמרו תוך התייחסות ברורה לחמאס, ולא לפלסטינים ככלל. כאן, הציבור יכול להיווכח בעצמו ש-Euro-Med שיקר. ובכל זאת, קריסטוף רוצה שהקוראים יאמינו להם בפרטים שהקוראם אינם יכולים לאמת באופן עצמאי.

Euro-Med מספק סיבות רבות להתייחס אליו בספקנות רבה. ראש חבר המנהלים של הארגון הוא ריצ'רד פאלק, ששימש בעבר כמשקיף המיוחד של האו"ם לשטחים הפלסטינים. הוא נחשב לפרו-חמאסי וקיצוני כל כך, שאפילו הרשות הפלסטינית פעלה להדחתו מתפקידו. הוא זכור גם כמי שפרסם קריקטורות אנטישמיות בבלוג האישי שלו. ראמי עבדו, המנהל את הארגון, פרסם פעם תמונה שלטענתו הייתה "מפת עברייני מין רשומים בישראל". למעשה, זו הייתה מפה המציגה את מיקומם של צופרי אזעקה מפני רקטות.

אם האיש האחראי על Euro-Med שיקר במצח נחושה כל כך בדיוק בנושא הטור של קריסטוף, מדוע שהקוראים יאמינו להם הפעם?

טענות חזקות, ראיות חלשות

אולי חשוב מכל, הראיות שקריסטוף מספק פשוט אינן מצליחות לתמוך כראוי בהאשמתו המרכזית: כי קיימת מדיניות "נרחבת" ושיטתית של אלימות מינית.

ראו לדוגמה את הראיונות שערך קריסטוף. גם אם נניח שכל ארבעה-עשר המקרים אמיתיים, אין בכך כדי לבסס קיומו של "נוהל פעולה סטנדרטי" של אלימות מינית. הטור טוען כי ישראל "עצרה 20,000 אנשים בגדה המערבית בלבד" מאז 7 באוקטובר 2023. בהסתמך על נתון זה בלבד (המשמיט את נתון העצורים מעזה), פירוש הדבר שקריסטוף הצליח לזהות מקרי אלימות מינית נגד פחות מ-0.07% מהעצורים. זה רחוק מלהיות נרחב.

אז אילו ראיות הוא מספק להאשמה כי אלימות מינית היא מדיניות? הוא מצטט את דוחות ועדת החקירה של האו"ם ו-Euro-Med. אילו ראיות הם מספקים לטענה זו? אף לא אחת. הם פשוט חוזרים על הטענה כי אלימות מינית היא מדיניות רשמית, כאילו עצם החזרה עליה תהפוך אותה לעובדה.

ה"ראיה" הראשונה שדו"ח ועדת החקירה מספק לטענה כי לישראל יש מדיניות של אלימות מינית היא שגורמים רשמיים בישראל "מכנים את חמאס 'משטר של אנסים'". ברצינות. ההיגיון הוא, ככל הנראה, שהדבר מצביע על מניע של ישראל לנקום, ולפיכך ישראל ודאי אימצה מדיניות של אלימות מינית כדי להוציא לפועל את הנקמה. זוהי שרשרת של הנחות הבנויות זו על גבי זו.

בנוסף, מוזכרים מספר מקרים בהם חיילים ישראלים השמיעו בדיחות גסות בעת שחיטטו בחפציהן של נשים בבתיהן הנטושים. ראיה נוספת: מספר עצירות פלסטיניות אולצו לכאורה "לשבת מול דגל ישראל".

מספר מקרים לכאורה של אונס בבתי כלא ישראליים מוזכרים בקצרה, אך שוב, מדובר בעיקר בציון כי "הוועדה קיבלה דיווחים", מבלי לפרט הרבה מעבר לכך.

עיקר הראיות של ועדת החקירה מתמצה בכך שפלסטינים נדרשים להתפשט עד לתחתוניהם כשהם נלקחים למעצר, נוהג שהפך לנפוץ בעקבות גלי פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים. ועדת החקירה מודה כי חיפושים אלו בעירום "אינם בלתי חוקיים כשלעצמם", אך אז היא קובעת – מבלי להסביר כיצד הגיעה למסקנה זו – כי "נראה שהמניע מלכתחילה היה נקמה ורצון להשפיל". הראיה היא הדמיון שלהם עצמם, המשליך מחשבות ורצונות על אחרים.

ועדת החקירה גם הופכת את עיקרון חזקת החפות. תוך הפעלת רף הוכחה נמוך במיוחד, היא מתייחסת להיעדרן של הרשעות במקרים שהיא מעלה כהוכחה לכך שקיימת מדיניות לביצוע אלימות מינית. גם אם ועדת החקירה לא הייתה מורכבת מאנטישמים בלתי אמינים, היא טוענת כי היא פועלת תחת רף הראיות של "יסוד סביר" – הדומה למה ששוטר בריטי זקוק לו כדי לבצע מעצר, אך רחוק מאוד מזה הנדרש לצורך הרשעה.

מה לגבי דוח Euro-Med, שקריסטוף טען לגביו כי הוא "מסיק שישראל מפעילה 'אלימות מינית שיטתית' ה'מבוצעת באופן נרחב כחלק ממדיניות מדינה מאורגנת'"? Euro-Med פשוט ציטט את אותו דו"ח ועדת חקירה שקריסטוף ציטט.

לפי Euro-Med, דו"ח ועדת החקירה של האו"ם "מאשר כי מעשים אלו… מבוצעים כחלק ממדיניות" וכי הדבר "הפך למעשה לחלק ממדיניות העבודה ומנהלי הפעולה הסטנדרטיים". אך בשום מקום בדו"ח Euro-Med אינו מספק ראיות כלשהן משלו למדיניות או נוהל ישראלי רשמי של אלימות מינית. הוא פשוט טוען שוב ושוב כי מדיניות כזו קיימת, מבלי להראות זאת כלל.

ההאשמה של קריסטוף מתבססת בסופו של דבר על הפרקטיקה המטעה של ציטוטים מעגליים. צדדים מצטטים זה את זה כדי לתמוך בטענה מסוימת, ובכך מייצרים תפיסה של אמינות ותמיכה נרחבת, מבלי להוכיח בפועל את הטענה מלכתחילה. טקטיקה זו מגיעה לרוב בצורה של דו"חות ארוכים. האורך פועל כדי להגן עליהם מפני בחינה מדוקדקת. כמה אנשים מוכנים לצלוח כל כך הרבה עמודים? ודאי שעם מספר כזה של עמודים, חייבות להיות ראיות מובהקות אי-שם בפנים. קריסטוף עצמו מדגיש את האורך של "49 עמודים" של דו"ח ועדת החקירה, כאילו הדבר מעניק לו אמינות. אך מבין כמעט 53,000 המילים שבטור של קריסטוף ובדוחות של ועדת החקירה ו-Euro-Med, אף לא אחת מציגה את קיומה של מדיניות מתועדת או הצהרה המעידה על מדיניות שיטתית של אלימות מינית, מעבר לטענות פסקניות בדבר קיומה המיתולוגי.

ואפילו אם כל מקרה ומקרה של מעשה פסול לכאורה שזוהה על ידי קריסטוף, ועדת החקירה ו-Euro-Med הוא אמיתי, להסיק מתוך קומץ מקרים על קיומה של מדיניות רשמית הוא סוג ההיגיון שניתן למצוא בפורומים של תיאוריות קונספירציה, ולא בעיתון מכובד. השערות אינן הוכחה והן אינן עיתונות מקצועית. זוהי עיתונות צהובה.

הטור של קריסטוף מוזיל את חומרתה של אלימות מינית

השימוש באלימות מינית במהלך סכסוכים הוא מהפשעים החמורים ביותר שביצע האדם. יש להתייחס אליו ברצינות הראויה לו. ניצול ההאשמה למטרות מחנאיות הוא זלזול במי שנפלו קורבן.

בעוד קריסטוף מציג את עצמו כקול מלא חמלה עבור הקורבנות, דלות הראיות שלו וחולשתן מסגירות לפחות אחד מהשניים: חוסר מקצועיות או היעדר חמלה.

במקום להסתמך על ארגונים אמינים המעסיקים חוקרים אמינים, קריסטוף בחר לתת במה לפעילים קיצוניים המוכרים כמי שמטיחים האשמות שערורייתיות ושקריות במואשמים. במקום לנקוט תהליך אימות קפדני, קריסטוף פשוט חזר על טענותיהם הבלתי מבוססות. כל החלטה שלו מצביעה על כך שלטור שלו אין שום קשר לעיתונות קפדנית, וכי כולו נובע מחד-צדדיות.

עורכיו של קריסטוף אשמים במחדל במידה שווה. בתגובה לביקורת המיידית, מחלקת התקשורת של ה'ניו יורק טיימס' טענה כי הדיווח שלו "מגובה במחקרים עצמאיים", מה שמרמז שאיש מעורכיו, ואף לא איש ממחלקת התקשורת של העיתון, לא קרא בפועל את המקורות שלו כדי לאמת את טענותיו.

קריסטוף ועורכיו היו אמורים להבין מדוע בחירות אלו היו שגויות. הם פרסמו את הטור בכל זאת.

באותו היום שבו פורסם הטור של קריסטוף, הנציבות האזרחית לחקר פשעי 7 באוקטובר פרסמה דו"ח בן 298 עמודים המפרט את השימוש של חמאס באלימות מינית נגד ישראלים. הדוח מפרט בדקדקנות את המתודולוגיה שלו. הוא מגדיר את "העקרונות, ההנחיות, התקנים, הפרוטוקולים ושיטות העבודה המומלצות המקובלים בתחום" שבהם השתמש במהלך החקירה. הוא דן בביקורי השטח שלו לאיסוף עובדות ובאופן שבו ערך יותר מ-430 ראיונות ועדויות מצולמות מקורבנות, עדים, אנשי כוחות החירום, צוותי חדרי מתים ואנשי מקצוע רפואיים. המחברים מסבירים כיצד הם הצליבו ואימתו מידע. בקצרה, הם מספקים מידע נרחב שהקוראים יכולים להשתמש בו כדי לשפוט בעצמם את אמינות ההאשמות הכלולות בו.

אולם קריסטוף וה'ניו יורק טיימס' פסחו על הסיפור הזה, והזכירו את דוח הוועדה האזרחית רק לאחר שהעיתון ספג ביקורת עזה. וזאת למרות שעל פי הדיווחים, הוועדה האזרחית פנתה לעיתון עם הדו"ח חודשים מראש.

כלומר, ה'טיימס' ידע שדו"ח נרחב ומבוסס היטב על השימוש של חמאס באלימות מינית נגד ישראלים עומד לצאת ב-11 במאי, ובמקום זאת פרסם את טור הדעה הדל במקורות והמבוסס על השערות של קריסטוף, המאשים את הישראלים בפשעים. הקוראים יכולים להסיק מכך מה שהם רוצים.

העיתון מתגאה בכך שהוא מפרסם את "כל החדשות הראויות לדפוס". נראה כי הוא מאמין שאלימות מינית שמעורבים בה יהודים היא בעלת ערך חדשותי רק אם הם המבצעים לכאורה.

זו אינה טעות הניתנת להצדקה. בכל צעד לאורך הדרך, קריסטוף וה'טיימס' בחרו לתקוף את ישראל, ולעזאזל העובדות והאמינות. הם בחרו להטיח מילים שנועדו לפנות אל הרגש שלנו – "עברו התעללות אכזרית", "דה-הומניזציה", "תת-אנושי" – במקום לנהוג בעיתונות אתית. בפועל, לא ניתן להבחין בין זה לבין תעמולה.

ה'ניו יורק טיימס' פרסם עיתונות מוטה רבה לאורך השנים. אנו ב-CAMERA מכירים זאת היטב. אך האופי השערורייתי של הטור של קריסטוף זעזע אפילו אותנו. הסרתו היא צעד נחוץ, אך רחוק מלהספיק. קריסטוף הוכיח כי אין לו מקום בעולם העיתונות. עורכיו הוכיחו באופן דומה חוסר התאמה מוחלט לתפקידם.

בעצם פרסום הטור של קריסטוף, ה'ניו יורק טיימס' הוכיח שהעיתון בעל ההיסטוריה המפוארת שייך כעת לפח האשפה של ההיסטוריה.

לקריאת המאמר בשפה האנגלית באתר CAMERA לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.