'הארץ' ולי מרדכי מציגים: כיתת אמן במניפולציה

במאמר דעה שפורסם לאחרונה ב'הארץ', תחת הכותרת הדרמטית, "הפשעים שבוצעו בעזה ידועים, אך הישראלים מעדיפים לשכוח אותם – הנה תזכורת", מנסה ההיסטוריון לי מרדכי למצב את עצמו כמצפן מוסרי עבור ציבור ישראלי שכביכול סובל ממחלת השיכחה. אולם, מה שמרדכי מתאר כ"תזכורת" הוא, למעשה, כיתת אמן בהשמטת עובדות ובמניפולציה.

בשורות הבאות, נפרק כמה מטענותיו הבוטות וחסרות הבסיס ביותר של מרדכי.

נגד ישראל מתקיים משפט בגין רצח עם בעזה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.

מן הראוי לציין כי בית הדין לא קבע (ואף לא קרוב לכך) שישראל מבצעת רצח עם. למעשה, נשיאת בית הדין לשעבר, השופטת ג'ואן דונהיו (שעמדה בראש ההרכב בדיון הראשוני) נאלצה לצאת לתקשורת כדי להסביר עד כמה ההחלטה סולפה. היא הבהירה בקולה, באופן שאינו משתמע לשני פנים: בית הדין מעולם לא פסק שקיים יסוד סביר לטענה שישראל מבצעת רצח עם. מה שבית הדין קבע הוא שלפלסטינים בעזה יש "זכות סבירה" להיות מוגנים מפני מעשים שעלולים להוות רצח עם, ושלדרום אפריקה יש זכות לעמוד על כך. כלומר, הפסיקה נגעה לזכות התיאורטית של קבוצה להגנה על פי אמנת הג'נוסייד, ולא קבעה שום ממצא עובדתי על מעשיה של ישראל.

מן הראוי לציין גם שבין הדין דחה את דרישתה של דרום אפריקה להשיג צו מניעה בינלאומי שיחייב את ישראל להפסיק את כל הפעולות הצבאיות בעזה לאלתר (בדומה לצו שהוצא נגד רוסיה עם פלישתה לאוקראינה).

ההיגיון המשפטי כאן פשוט וחותך: לו שופטי בית הדין היו סבורים באמת ובתמים שקיים חשש ריאלי שישראל מנהלת קמפיין אקטיבי של רצח עם, חובתם הייתה לעצור את מכונת המלחמה. אך הם איפשרו לישראל להמשיך בתמרון הצבאי, והסתפקו בדרישה הכללית שהיא תמשיך לפעול בכפוף לדיני הלחימה (דרישה שממילא מעוגנת בפקודות צה"ל). זו למעשה הכרה דה-פקטו בזכותה של ישראל להגנה עצמית לאחר טבח ה-7 באוקטובר. התעלמותם של כותבים כמו מרדכי מהתבוסה המשפטית המהדהדת הזו של דרום אפריקה אינה מקרית; היא נועדה לטשטש את העובדה שבית הדין סירב לקשור את ידיה של ישראל במלחמתה למיגור ארגון טרור.

ברצועת עזה נהרגו יותר מ–73 אלף בני אדם, ונפצעו יותר מ–173 אלף. מספרים אלו מקובלים על הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, שקבע כי יותר מ–10% מאוכלוסיית הרצועה נהרגו או נפצעו. המספרים כוללים לפחות 20 אלף ילדים. ברור לכולם שמדובר בהערכת חסר, וסביר שהתמותה האמיתית גבוהה יותר.

המספרים "יותר מ-73 אלף הרוגים ו-173 אלף פצועים" הם בדיוק נתוני משרד הבריאות של חמאס בעזה (נכון לקיץ 2026). משרד זה נשלט על ידי חמאס, אינו מבדיל בין אזרחים ללוחמים, אינו שקוף, ואינו מאפשר אימות חיצוני עצמאי.

מרדכי קובע ש"ברור לכולם שמדובר בהערכת חסר", אך ניתוחים ביקורתיים על נתוני ההרוגים בעזה הראו שוב ושוב הכללת מקרים של מוות טבעי; רישום שגוי של גיל ומגדר (גברים בוגרים כילדים/נשים) כדי להגדיל את שיעור "האזרחים" והילדים; היעדר מוחלט של דיווח על הרוגי חמאס והג'יהאד האסלאמי; ותלות בדיווחי "מקורות תקשורת" לא מאומתים בשלבים שונים של המלחמה.

ההשמטה החמורה ביותר בפסקה היא הנתון שזועק בהיעדרו: כמה מתוך ההרוגים בעזה הם מחבלים? צה"ל דיווח על עשרות אלפי פעילי טרור שחוסלו, אך מי שקורא את "הארץ" או טור של היסטוריון המצטט אותו, מקבל את הרושם שאין בעזה אף חמוש. ההתעלמות מהעובדה שישראל נלחמת בצבא טרור היא רשלנות עובדתית מכוונת.

השימוש בנתון "20 אלף ילדים" הוא מניפולציה רגשית שקופה. הנתונים מאמצים את הגדרת חמאס לפיה כל מי שטרם מלאו לו 18 הוא "ילד". בפועל, ארגוני הטרור בעזה מגייסים, מאמנים ומחמשים באופן שיטתי נערים בני 15-17. אותם ילדים הם לעתים קרובות פעילי טרור לכל דבר שיורים טילי נ"ט, מניחים מטענים ומבצעים מארבים.

הניסיון לגרור את הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי כ"חותמת כשרות" לנתוני משרד הבריאות העזתי הוא קפיצה לוגית חסרת בסיס. העובדה שגורם צבאי בכיר מכיר בכך שהיקף הפגיעה ברצועה גבוה – כפועל יוצא מלחימה בארגון שהופך אוכלוסייה אזרחית למגן אנושי – אינה הופכת אותו למי שמאשר את החלוקה הדמוגרפית המומצאת של חמאס או חותם על המספרים הנקובים.

ישראל מנעה הכנסת מזון במשך חודשיים וחצי, מה שהוביל למותם ברעב של מאות פלסטינים

חשוב לציין כי נתוני "מאות" המתים מרעב מגיעים ממשרד הבריאות של חמאס וארגונים שמסתמכים עליו. גם לפי WHO ו-IPC, היו מקרי תת-תזונה קשים, אך לא הוכח "רעב המוני". כפי שחשפו תחקירים מעמיקים שפורסמו ב- Times of Israel  וב-JNS, נתוני הרעב שעליהם התבססו ההאשמות נגד ישראל התבררו כמנופחים ומופרכים. כאשר ארגוני האו"ם ו-UNICEF נאלצו לבחון את הנתונים המעודכנים ואת זמינות הקלוריות בפועל, הם נאלצו להודות בשקט: לא היה רעב המוני בעזה.

ישראל הרסה בשיטתיות את מערכת הבריאות ברצועה.

אכן, בתי חולים רבים בעזה ניזוקו או יצאו מכלל שימוש. אבל ההקשר הקריטי מושמט: חמאס בנה מפקדות, מנהרות, מחסני נשק וחדרי חקירה מתחת ובתוך בתי חולים (שיפא, נאצר, אינדונזיה, האירופי ועוד). על פי הדין הבינלאומי, מתקן רפואי שמאבד את הגנתו בגלל שימוש צבאי הופך למטרה לגיטימית (לאחר אזהרה במידת האפשר). הצגת כל נזק כ"הריסה שיטתית של מערכת הבריאות" מתעלמת מכך שחמאס הוא שהפך את בתי החולים לחלק ממערך הלחימה.

עזה נהרסה. שנתיים לאחר תחילת המלחמה 81% מכל הבניינים ברצועת עזה נפגעו או נהרסו. 90% מתשתיות האנרגיה, 74% מהכבישים, 88% מתשתיות המים מעל הקרקע נהרסו. רשימה חלקית.

לי מרדכי מציג נתונים של הרס כבישים, בניינים ותשתיות, כאילו ישראל החליטה להחריב את עזה מתוך גחמה או רצון לנקמה, ללא כל סיבה מבצעית.

אך הוא מוחק לחלוטין את העובדה הקריטית ביותר על רצועת עזה: חמאס בנה את פרויקט התשתית הצבאית הגדול והיקר בהיסטוריה של הטרור המודרני בתוך ומתחת לתשתיות האזרחיות. "המטרו" של חמאס – מאות קילומטרים של מנהרות טרור – נחפר במכוון מתחת לכבישים ראשיים, בנייני מגורים, ותשתיות מים ואנרגיה. כדי להשמיד את המנהרות והבונקרים, לא ניתן להימנע מהרס הכבישים שמעליהם. חמאס הפך כל בית, פיר ביוב וצומת לעמדת לחימה. על פי דיני הלחימה, ברגע שתשתית אזרחית משמשת למטרה צבאית, היא הופכת למטרה חוקית. התעלמות מכך שחמאס הוא זה שהפך את התשתיות ליעדים צבאיים היא חוסר יושרה אקדמי ועיתונאי.

לסיכום: "התזכורת" של לי מרדכי מספקת כסות אקדמית לתעמולה אנטי-ישראלית. הוא מוחק את אשמתו של חמאס, מתעלם מהמיליטריזציה של תשתיות אזרחיות ומעוות את דיני המלחמה. אחריות היסטורית אמיתית דורשת התמודדות עם עובדות, לא נרטיבים מכפישים קבועים מראש.

להצטרפות לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.