פתאום ל'הארץ' אכפת מאנטישמיות

לפני תשע שנים, באוגוסט 2016, קרא העיתונאי היהודי-אמריקני ג'פרי גולדברג מאמר בעיתון 'הארץ' באנגלית תחת הכותרת: "אנחנו היסטוריוניות יהודיות-אמריקאיות. זו הסיבה שהשארנו את הציונות מאחור". זה היה הקש האחרון עבור גולדברג. הוא שיתף את המאמר ברשת הטוויטר, והוסיף הערה: "למעשה, אני מרגיש בשל להשאיר את 'הארץ' מאחור".

הציוץ של גולדברג עורר סערה ברשת, ורבים מעיתונאי 'הארץ' מחו נגדו והתווכחו עימו. גולדברג הסביר ש"הריבוי של אנטי ישראליות ואנטישמיות נעשה צורם", ש"פשוט עייפתי מלקרוא כל הזמן על הרשעות היהודית בעמוד הדעות", והוסיף:

תראה, כשניאו נאצים שולחים לי מיילים עם קישורים למאמרים ב'הארץ' שטוענים שישראל היא מדינת רשע, אני לוקח הפסקה. מצטער.

נזכרתי באפיזודה של גולדברג כשקראתי את המכתב ששלחה בסוף השבוע אסתר סולומון, עורכת המהדורה האנגלית של עיתון 'הארץ', למנוייה. במכתב, סולומון עושה עבודה טובה להפתיע בזיהוי מקורות האנטישמיות בזמננו, מימין ומשמאל. בשני הצדדים נפוצות בימינו תיאוריות קונספירציה מטורפות על יהודים. ולאחר טבח חג החנוכה על החוף בסידני, אוסטרליה, רבים מכלי התקשורת הליברליים במערב מיאנו להכיר בכך שמדובר במתקפה אנטישמית שכוונה נגד יהודים. ככל הנראה, מתוך חשש שזיהוי יהודים עם קורבנות עשוי להיתפס כתמיכה בציונות והזדהות עם מדיניותה של מדינת ישראל.

מנגד, הימין מסרב להכיר באנטישמיות כשהיא באה מהמחנה שלו, ומתנהג כאילו שנאת יהודים באה רק מכיוון השמאל וקיצוני האסלאם:

 זה לא מסביר את הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, או את הרטוריקה האנטישמית המפורשת הגואה בתוך תנועת MAGA – הכוללת תיאוריות קונספירציה של ניצול ושליטה, של יהודים כמקור היסוד של הרוע בעולם – אשר מוגברות מדי יום על ידי ניק פואנטס וקנדס אוונס.

אכן, מילים חזקות. אלא שאז מגיעה סולומון לתכלית המכתב שלה, ושומטת את השטיח מתחת לרגלי האמיתות החשובות שהיא ביטאה. מי שרוצה להתנגד לגל האנטישמי העכור, היא כותבת, צריך לתמוך ולקרוא את 'הארץ':

לכן אני ממליצה לכם להתעמק בסיקור הקפדני והעצמאי של 'הארץ' על מתקפת חנוכה בסידני, המבוסס על מומחיות חסרת תקדים בנושאים המשפיעים על העולם היהודי בפרט ועל דמוקרטיות ליברליות בכלל, הן באוסטרליה והן מחוצה לה, עבור סיקור החדשות שלנו, פרשנויות, ניתוחים, מאמרי דעה, רקעים, פודקאסטים ומדיה חברתית.

עד כאן דבריה של אסתר סולומון. נשאלת השאלה, האמנם 'הארץ' הוא כיום כלי במאבק נגד אנטישמיות? האם דמותו של העיתון השתנתה באופן ניכר מאז הימים בהם ניאו-נאצים שלחו כתבות מהעיתון לג'פרי גולדברג כדי להצדיק את שנאת היהודים שלהם?

'הארץ' כמכשיר להכשרת אנטישמיות

התשובה לכך, כפי שיודע מי שעוקב אחרי העבודה של 'פרספקטיבה' עם 'הארץ', היא לאו מהדהד. העיתון לא מהווה מכשיר במאבק נגד אנטישמיות, אלא להיפך – הוא ידידם הטוב של האנטישמים. הדגמה נאה לכך נתנה סולומון בעצמה, כשדיברה על "תיאוריות הקונספירציה המוגברות על ידי… קנדס אוונס".

קנדס אוונס היא אכן אחת המפיצות המרכזיות של תיאוריות אנטישמיות בימינו. היא גם קוראת נלהבת של העיתון שסולומון עורכת. לפני שנה היא התארחה בתוכניתו של פירס מורגן, שם היא טענה שבנימין נתניהו הוא מפלצת רצחנית המבצעת "שואה" נגד נשים וילדים פלסטינים. כשמורגן העיר לה כי זה בעייתי להסתמך על הרשתות החברתיות בכל הנוגע לעובדות, היא הבהירה:

כעת אני משיגה את המידע שלי כי עשיתי מנוי ל'הארץ', עיתון ישראלי, כי הם מוחים על זה. הם קוראים לזה [המלחמה בעזה, ש.ב.מ] טיהור אתני… אם עיתונים ישראלים קוראים לזה טיהור אתני, למה אין עיתונאים במערב שיש להם האומץ לקרוא לזה באותו אופן? זה בבירור לא אנטישמיות. איזו סיבה בעולם יש ל'הארץ', עיתון 'הארץ' הישראלי להיות אנטישמי ולרצות בחורבנם של היהודים?

קנדס אוונס, להזכירכם, היא מפיצת תיאוריות קונספירציה אנטישמיות לדידה של אסתר סולומון בעצמה. ואין להתפלא על אהדתה לעיתון, אם זוכרים שהמו"ל שלו, עמוס שוקן, עמד לפני שנה על הבמה באירוע שעיתונו ארגן בלונדון, ושם הצהיר:

[לממשלת נתניהו] לא אכפת מהטלת משטר אפרטהייד אכזרי על האוכלוסייה הפלסטינית. היא מתעלמת מהעלות לשני הצדדים של ההגנה על ההתנחלויות, תוך כדי לחימה בלוחמי החופש הפלסטינים שישראל מכנה טרוריסטים.

"לוחמי החופש", כידוע, מצהירים בעצמם שהם שואפים לחסל את מדינת ישראל כולה, ולהרוג יהודים באשר הם.

כשמעמתים את אנשי 'הארץ' עם העובדה ששונאי יהודים אוהבים לקרוא ולהסתמך על העיתון שלהם, כפי שעשה ג'פרי גולדברג לפני 9 שנים, התשובה הטיפוסית שלהם היא שהם בסך הכל מדווחים ומוחים על פשעיה של ישראל, והם לא אחראים למי קורא את דיווחיהם. מדובר במצג שווא.

זה נכון שבדיווחים ובפרשנויות על מדיניות ישראל, העיתון תמיד יאמץ ויפיץ את השקרים הגסים ביותר נגד ישראל, את הגרסה המרושעת ביותר של הקמת המדינה, ואת הטענות הקשות והמופרכות ביותר על מדיניות ישראל. אבל כאן הבעייתיות בעיתון לא נגמרת. האמת היא שהעיתון הוא חלוץ בהכשרה של אנטישמים ובהפצת טענות אנטישמיות מובהקות כלפי היהודים החיים בישראל ובגולה. ובשנים מאז הביקורת שהשמיע ג'פרי גולדברג, התופעה הזאת רק הלכה והתעצמה. הדוגמאות המובאות בשורות הבאות, כולן מהשנים האחרונות, הן אסופה חלקית בלבד, אך בהחלט מייצגת.

הלבנת אנטישמיות

נתחיל בדוגמה מהזמן האחרון. לפני כחודש וחצי פורסמה בעיתון 'הארץ' כתבה נרחבת ואוהדת אודות "טריבונל עזה" – מעין "משפט עממי" שנערך באוניברסיטת איסטנבול שבתורכיה, שהגיע למסקנה שנקבעה מראש: מדינת ישראל אשמה בביצוע רצח עם בעזה, ושורת פשעים נוספים. הכתב יאיר פולדש, שנשלח לאיסטנבול לצורך סיקור האירוע, הפליג בשבחים אודותיו, ועל העומד בראשו, פרופ' ריצ'רד פאלק, עליו כתב:

 פאלק לימד לאורך עשרות שנים משפט בינלאומי באוניברסיטת פרינסטון, ובעשור הקודם שימש המשקיף המיוחד לשטחים הפלסטיניים מטעם האו"ם… הוא קיבל בשעתו ביקורת רבה על עמדותיו ועל פועלו, ועל אף מוצאו היהודי – היו שהאשימו אותו באנטישמיות.

מדובר בהצגה שטחית מאוד, החסרה פרטים חיוניים. במכתב ששלחתי לעורכי 'הארץ' בעברית ובאנגלית, כולל אסתר סולומון בעצמה, ציינתי בפניהם שהאשמת פאלק באנטישמיות אינה מופרכת כל כך כפי שניתן להבין מהכתבה: בעבר הוא פרסם בבלוג שלו קריקטורה אנטישמית באופן מובהק. בנוסף, פאלק שיבח והילל את ספרו של גלעד עצמון , בו נכתב בין השאר ש"ייתכן שהיטלר צדק אחרי הכל" , שייתכן ועלילות הדם ההיסטוריות נגד יהודים לא היו כוזבות, וש"ההיסטוריה של רדיפת היהודים היא מיתוס, ואם הייתה רדיפה כלשהי, היהודים הביאו אותה על עצמם". דברי ההלל של פאלק לכתב הפלסתר האנטישמי פורסמו על כריכת הספר.

פרטים אלה, שלא הופיעו בכתבה ב'הארץ', מהווים הקשר חיוני להבנת דמותו של האיש העומד בראש ה"טריבונל"- ומאפשרים לקוראים לשפוט את טיב מסקנותיו. למרבה הצער, עורכי 'הארץ' בחרו שלא ליידע את הקוראים על עברו האנטישמי של ריצ'רד פאלק. למעשה, הם פעלו באותו אופן בו סולומון האשימה כלי תקשורת אחרים: התעלמו כליל מהאנטישמיות הקלאסית המובהקת של פאלק, רק בגלל שהם מסכימים עם הטענות שלו נגד ישראל.

זו לא הפעם הראשונה שב'הארץ' מטייחים אנטישמי משום שהם אוהבים את דעותיו האנטי-ישראליות. הדוגמה נוספת היא כמובן סיפור ידידותו האמיצה של הכתב הוותיק גדעון לוי עם רוג'ר ווטרס, סולן ה'פינק פלויד' לשעבר שהפצת עלילות דם אנטישמיות היא לחם חוקו. החברות בין השניים הגיעה עד לכדי בילוי אינטנסיבי משותף בן יומיים בבית הקיץ הפרטי של ווטרס בניו יורק, וכתבה משתפכת שיצאה מהביקור הזה.

לפני כמה שנים יצא לוי להגנתו של ווטרס על דפי 'הארץ': "אם יש לא־אנטישמי בעולם, ווטרס הוא האיש". הוא הזדעק במיוחד על אלו המאשימים את ווטרס שהשווה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. האמת היא שווטרס ערך את ההשוואה שוב ושוב ושוב. זמן קצר לאחר השבעה באוקטובר, כתב לוי מכתב פתוח לווטרס, ובהתרפסות מתחנפת הפציר בו שיכיר בכך שגם חמאס מבצע זוועות, וגם ישראלים נרצחים מדי פעם על לא עוול בכפם. ווטרס, כצפוי, התעלם והמשיך במלאכת ההסתה.

הפצת טענות אנטישמיות באופן ישיר

'הארץ' אינו מסתפק בטיוח של אנטישמים שהוא מעוניין ביקרם. העיתון מפרסם טענות אנטישמיות באופן סדיר. מכיוון שהזכרנו כבר את גדעון לוי, נמשיך איתו – לו הניסיון העשיר ביותר בתחום. אך מעבר לחיבתו לעוכרי ישראל למיניהם, לגדעון לוי אין כל בעיה להפיץ בעצמו עלילות וסטריאוטיפים אנטישמיים. בעבר הוא האשים את יהודי בריטניה בנאמנות כפולה – מוטיב אנטישמי מובהק – מכיוון שהם חששו מעלייתו של ג'רמי קורבין.

לפני כשלוש שנים הוא טען ש"הממסד היהודי" יכול לכפות את רצונו על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. כשפנינו אליו להסברים, שהרי אין ברוסיה "ממסד יהודי" משמעותי, הוא לא היסס לענות לנו בעלילה אנטישמית נוספת:

בהחלט הממסד היהודי. הממסד היהודי הבינלאומי. גוף עתיר כוח והשפעה.

גם בכל הנוגע להצדקת ארגוני טרור, גדעון לוי לא טומן את ידו בצלחת. בעבר, למשל, הוא שאל על אנשי הג'יהאד האסלאמי "האם מטרתם צודקת?", וענה – "אין צודקת ממנה". מטרת הג'יהאד האסלאמי, נזכיר, היא חיסול ישראל והקמת ח'ליפות אסלאמית על כל השטח שבין הנהר לים, בדרך של מלחמת קודש – ג'יהאד, ופיגועי טרור נגד יהודים באשר הם.

עד להיכן הגיעה חומרת העלילות שמפיץ לוי, יעיד הסיפור הבא. כשקוראים של עיתון ה'גרדיאן' הבריטי התלוננו בפני העורכים על טרמינולוגיה אנטישמית שפורסמה בו – למשל, כינוי של רצועת עזה כ"מחנה ריכוז" – אלה השיבו שאין בכך כל בעיה, כי הרי גם העיתונאי הישראלי גדעון לוי משתמש באותה טרמינולוגיה בדיוק.

לוי הוא ראש וראשון למפיצי הטענות האנטישמיות, אך הוא רחוק מלהיות היחיד. העורכת סולומון מתרעמת על "תיאוריות קונספירציה של ניצול ושליטה"? אולי כדאי שתחליף מילה עם הכותב עודה בשאראת, שטען שארצות הברית היא "מדינת חסות" של ישראל הנאלצת להיאבק על עצמאותה. או עם כתבת התרבות שני ליטמן, שהפליגה בשבחים שהרעיפה על סרט המרוצף לכל אורכו ברפרנסים מלב התרבות, המיתולוגיה והפנטזיה הגרמאנית והנאצית, ואשר בשיאו, כמיטב התעמולה הנאצית, מגיחים חיילי צה"ל כחולדות מתוך חורי הביוב ורצים ברחובות ברלין חבושים בקסדות ועוטים דגל ישראל לכבוש את הרייכסטאג, להחליף את שמות הרחובות מפרידריכשטראסה וחבריו, לרחובות התקומה, העצמאות והכובשים, ולגרש ממנה את תושביה הגרמנים ברכבות. מטרתם הסופית, כמובן, היא לשלוט בעולם כולו.

אם סולומון לא אוהבת כלי תקשורת שמציגים את היהודים "כמקור הרוע בעולם", אולי כדאי שתעיר לכותב יוסי קליין, שקבע שהישראלים "חונכו לשנאת ערבים", ושהם מתאחדים בשמחה סביב רצח ילדים.

'הארץ' נגד המאבק באנטישמיות

מעל כל אלו, אולי כדאי שהעורכת אסתר סולומון תערוך חשבון נפש בנוגע לעמדה העקבית שהעיתון שלה מבטא לאורך שנים כנגד הגדרת האנטישמיות של IHRA, 'הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה'. זו ההגדרה המקובלת בקהילה הבינלאומית למהי אנטישמיות. יותר מ־600 ממשלות, פרלמנטים, מועצות מקומיות, ערי בירה אוניברסיטאות ומועדוני ספורט ברחבי העולם אימצו אותה, וככל שחולף הזמן מספרם רק עולה.

ההגדרה נותנת כמה וכמה דוגמאות לאנטישמיות מהי: התנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל; השוואה בין מדיניות ישראל לזו של גרמניה הנאצית; החלת סטנדרט כפול על ישראל; האשמת יהודים בנאמנות כפולה; טענות שהיהודים שולטים בממשלות העולם, ועוד. ואת רובן ככולן של דוגמאות אלו, עיתון 'הארץ' מפרסם על דפיו כדבר של מה בכך, מדי יום ביומו.

אם 'הארץ' מעוניין להצטרף למאבק באנטישמיות, עליו להתחיל בשידוד מערכות כללי במסדרונות המערכת. לשלוח מכתב נרגש למנויים זה פשוט לא מספיק.