"מחאת העיתונאים" היא איננה יותר מקמפיין מתואם להפצת שקרים על ישראל

מאת אדם לביק

דמיינו לכם את התגובה הציבורית שהייתה מתעוררת, אם כלי תקשורת מערביים היו משתתפים בקמפיין לשחרור החטופים בעזה על ידי חמאס, שכולל מסרים אחידים, והושק ותואם בחלקו על ידי ארגון פרו-ישראלי בבריטניה או בארצות הברית.

הזעם שהיה מובע בפוסטים המגנים את כניעת התקשורת ל"לובי הפרו-ישראלי" היה הופך לטרנד ברשתות החברתיות. עורכי עיתונים שלא הצטרפו לקריאה להדגיש את סבלם של אזרחים ישראלים כחושים ומעונים במנהרות החמאס, היו מגנים בתוקף את כלי התקשורת שהצטרפו לקמפיין ה"הסברה".

כמובן, אנו שואפים להבטיח שכלי תקשורת יעמדו בסטנדרטים המערכתיים שלהם לדיוק ואחריותיות. אנחנו בהחלט לא עוסקים בקמפיינים שמכתיבים לכלי תקשורת מה לפרסם, או באילו קמפיינים הומניטריים עליהם להשתתף.

אך השבוע, ביום שני ה-1 לספטמבר, כלי תקשורת דוגמת ה'גרדיאן' וה'אינדפנדנט' הבריטיים היו בין 270 כלי התקשורת מרחבי העולם שהצטרפו מרצונם לקמפיין פוליטי, שתואם בחלקו על ידי הארגון הפוליטי התומך בחרם על ישראל Avaaz, כדי להכפיש את ישראל כמדינה שרוצחת עיתונאים באופן מכוון. הארגון השותף של Avaaz בקמפיין זה הוא 'כתבים ללא גבולות' (להלן RSF). במסגרת הקמפיין, כלי התקשורת החשיכו את שעריהם באופן מלא או חלקי, או הציגו סימני תמיכה במאבק. מכתב הקמפיין לכלי התקשורת כולל הנחיות לגבי היכן יש למקם את הסיפור, באיזו שפה להשתמש והאשטגים המוצעים למדיה החברתית.

באותו יום ממש, וכחלק מאותו קמפיין, פורסמה עצומה עליה חתמו עורכים ומנהלים של למעלה ממאתיים ארגונים למען חופש העיתונות, כלי תקשורת ומערכות חדשות. העצומה דורשת לאפשר כניסה חופשית ובלתי מוגבלת של עיתונאים לרצועת עזה, ובנוסף להגנה על חיי העיתונאים בעזה, שלמעלה מ-200 מהם נהרגו במלחמה על ידי ישראל. אחד מהחתומים הוא, איך לא, עורך עיתון 'הארץ' אלוף בן.

באותו יום ממש, בצירוף מקרים מדהים, פורסמה בישראל עצומה עם מסרים כמעט זהים, עליה חתומים 131 עיתונאים ישראלים, 50 מתוכם מ'הארץ'. בין השאר, העצומה מביעה זעזוע מהרג עיתונאים בעזה על ידי ישראל, ודורשים להגן עליהם ולחקור את ההרג שלהם; לאפשר לתקשורת הזרה להיכנס לרצועה ולדווח על הנעשה שם; ולהפסיק את המלחמה לאור הסבל האנושי העצום שהיא גורמת.

וכמובן, לקמפיין נלווים שקרים בוטים. הכתבה של ה'גרדיאן' במסגרת הקמפיין שלהם, על "המחיר הקטלני לעיתונאים במלחמת עזה", מאת אנני קלי, "עיתונאית זכויות האדם" של העיתון, פותחת בטענה שיכולה הייתה להילקח ממסמך תעמולה של חמאס:

במהלך 22 החודשים האחרונים, המלחמה בעזה הפכה לסכסוך הקטלני ביותר עבור עיתונאים אי פעם בהיסטוריה.

הכתבת מצטטת את נתון הוועדה להגנת עיתונאים (להלן CPJ) לפיה 192 עיתונאים נהרגו בעזה. כפי שנראה בהמשך, המספר מאוד לא מדויק מכיוון שהוא כולל ברשימה פלסטינים שבוודאי אינם עיתונאים. עם זאת, גם על בסיס נתון זה, המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 לא הייתה "הסכסוך הקטלני ביותר עבור עיתונאים בהיסטוריה".

מלחמת האזרחים בסוריה גבתה, על פי הדיווחים, את חייהם של 717 עיתונאים ועובדי תקשורת.

יתר על כן, למעלה מ-1,400 עיתונאים ועורכי עיתונים נהרגו במהלך השואה, בהתבסס על חיפוש במאגר הנתונים של יד ושם. כפי שציין החוקר סאלו אייזנברג על סמך נתוני יד ושם, הנאצים מחקו את העיתונות היידישאית העצומה באירופה באותה תקופה.

ומה באשר לעיתונאים שנהרגו בעזה?

מחקרו המעמיק מינואר 2024 של העיתונאי העצמאי דיוויד קולייר הראה שכמחצית מרשימת ה"עיתונאים" שנהרגו בעזה לפי הוועדה להגנת עיתונאים (CPJ) היו למעשה מזוהים עם ארגוני טרור. עוד 25%, הראה קולייר, ככל הנראה לא היו עיתונאים כלל. במקום זאת, הוא הראה, הם הועסקו במקצועות אחרים.

בנוסף, אחרים ברשימת ה-CPJ שלא היו מזוהים עם ארגוני טרור היו, כפי שהראה קולייר, ללא ספק מפלצות מוסריות – כאלה שחגגו את הטבח ב-7 באוקטובר או התקפות רצחניות אחרות על אזרחים יהודים. אחד מ"עיתונאים" אלה, חסונה סלים, הציף אימוג'ים צוחקים תחת סרטון שמראה קבוצת מחבלים נכנסת לחדר שבו נטבחה משפחה ישראלית.

לאחרונה, העיתונאי ג'יימס קירצ'יק הסביר ב'וול סטריט ג'ורנל':

מתוך 192 העיתונאים לכאורה ברשימת הוועדה להגנת עיתונאים, 26 הועסקו או עבדו כפרילנסרים עבור טלוויזיית אל-אקצא, אותה הוועדה מתארת בנדיבות כ'מזוהה עם חמאס'. תשעה עשר הועסקו על ידי אל-קודס אל-יום, שלפי מחלקת המדינה האמריקאית "מנוהל על ידי הג'יהאד האסלאמי", ושבעה עבדו עבור פלסטין טודיי, אותה הוועדה עצמה מכנה "פרו-ג'יהאד אסלאמי". שישה עבדו עבור אל-מיאדין או אל-מנאר, הראשונה מזוהה עם והשנייה בבעלות חיזבאללה, ועוד 23 עבדו עבור כלי תקשורת המקושרים לארגוני טרור, החל מחמאס והחזית העממית לשחרור פלסטין ועד החות'ים. מבלי לספור את אלה שצה"ל האשים בהיותם מחבלים בעצמם – כולל שריף – כמעט מחצית מהאנשים ברשימת הוועדה עבדו עבור כלי תקשורת בבעלות או מזוהים עם ארגוני טרור.

קירצ'יק ממשיך:

רוב העיתונאים שמתו בעזה היו, לפי הוועדה להגנת עיתונאים, ב"משימה מסוכנת" – המוות היה סיכון שלקחו על עצמם תוך כדי עבודה באזור מלחמה.

אך הוועדה טוענת כי 24 מתוך 192 העיתונאים ברשימה נרצחו למעשה על ידי ישראל.

רוב העיתונאים שנטען כי נרצחו עבדו עבור כלי תקשורת המזוהים עם ארגוני טרור או היו, לפי ישראל, מחבלים בעצמם. הוועדה כינתה "נרצח" את אחמד מנסור, למשל, אותו תיארה כ"עורך בסוכנות החדשות פלסטין טודיי התומכת בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". באופן דומה, איימן אל-גדי היה "מפעיל מצלמה עבור טלוויזיית אל-קודס אל-יום, ערוץ המזוהה עם ארגון הג'יהאד האסלאמי", כך מודה הוועדה להגנת עיתונאים. ישראל האשימה את איסמאעיל אל-גול, כתב של אל-ג'זירה, בהשתתפות במתקפת ה-7 באוקטובר והרגה אותו בתקיפה אווירית ממוקדת ביולי 2024. אל-ג'זירה הכחישה כי אל-גול היה חבר בחמאס.

מה שרוב האנשים הפלסטינים הללו עשו, הוסיף קירצ'יק, "לא היה עיתונות, וטענה כזו מחללת את כבודם של העיתונאים האמיתיים שמסכנים ולעיתים מאבדים את חייהם במאמץ להביא לנו את האמת."

כפי שהדגמנו במהלך שנות עבודה רבות של חקר וביקורת התקשורת, ובמיוחד מאז ה-7 באוקטובר, ה'גרדיאן' וכלי תקשורת נוספים רבים במערב, אינם כלי תקשורת במובן המערבי המסורתי של המונח. במקום זאת, כשמדובר בסיקור של ישראל, פלסטינים ויהודים באופן רחב יותר, מדובר בפרויקט אידיאולוגי אנטי-ציוני הפועל תחת מסווה של "עיתונות".

הגרסה המקורית של המאמר ראתה אור לראשונה באנגלית באתר CAMERA-UK.